מזמור ק"י - "על כן ירים ראש"

המזמור מציג את דבר ה' לדוד לאחר הקרב על רבת עמון בפיקודו של יואב (שמ"ב י', ודבה"א י"ט) ולפני קרב חילם בהנהגתו של דוד (שמ"ב, י' טו-יט, דבה"א, י"ט טז-יט).

א לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדנִי שֵׁב לִימִינִי עַד-אָשִׁית איְבֶיךָ הֲדם לְרַגְלֶיךָ: ב מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב איְבֶיךָ: ג עַמְּךָ נְדָבת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי-קדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ: ד נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה-כהֵן לְעוֹלָם עַל-דִּבְרָתִי מַלְכִּי-צֶדֶק: ה אֲדנָי עַל-יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם-אַפּוֹ מְלָכִים: ו יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ ראשׁ עַל- אֶרֶץ רַבָּה: ז מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל-כֵּן יָרִים ראשׁ.

א. מבוא
א_1. מבנה המזמור
—–מזמור ק"י נפתח בדברי עידוד של ה' המבטיח למלך נצחון על אויביו ונשבע לו שמעמדו כשליח ה' ועושה דברו לא יחדל לעולם¹ (א-ד). בחלקו השני מתואר קרב מן העבר שהסתיים בתבוסתם של אויבי המלך (ה-ו). המזמור מסתיים בהבטחה שבמלחמה הבאה תתגלה רוממותו של המלך לעין כל (ז).

א₂. מיהו 'מלכי צדק'? (ד)
—–דברי המזמור מופנים בצורה ישירה לדמות המזוהה כ'מַלְכִּי-צֶדֶק', ומוסכם בין הפרשנים שמדובר באחד ממלכי ישראל,² עם זאת יש חילוקי דעות לגבי זהותו של המלך ולגבי האירועים המתוארים במזמור. על בסיס היחס הקרוב והעידוד שהמלך מקבל מאת ה',³ הגיעו רוב המפרשים למסקנה שמדובר בדוד⁴ או במלך אחר מצאצאיו.⁵
___אליצור⁶ מסיק מתוך פסוק ז: "מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל-כֵּן יָרִים ראשׁ" שמדובר ביהושפט מלך יהודה, כשהוא מבסס את מסקנתו על חלקו הראשון של הפסוק: "מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה". לדעת אליצור פסוקית זו רומזת על המסע הצבאי של יהושפט למואב, שבמהלכו התמלא הנחל היבש מים בדרך נסית (מל"ב, ג' טז-כ). אולם חציו השני של פסוק ז שבו מובטח למלך כי שתית המים תנחיל לו כבוד: "עַל-כֵּן יָרִים ראשׁ", שולל את האפשרות שמדובר ביהושפט, מאחר שלמרות הנצחון בראשיתו של הקרב, מסע המלחמה למואב הסתיים במפח נפש: "וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל עַל-יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ" (מל"ב,ג' כז).
___גם דעתו של שפירא⁷ כי המזמור נכתב לרגל המלכתו של עזיהו מלך יהודה מעוררת קשיים, שהבולט שבהם נובע מפסוק ד, שבו מבטיח ה' בשבועה: "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם", כי מעמדו של המלך לא יתערער לעולם, בעוד שעזיהו נצטרע עקב חטאו
___________________________________________________________
1. כך מסביר חכם את השבועה "אַתָּה-כהֵן לְעוֹלָם" (ד), ומבסס זאת על פסוק מישעיהו:"וְאַתֶּם כּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם" (ס"א ו). ע' חכם, ספר תהלים ב, ירושלים 1981, עמ' שכו.
2. אליצור מסביר כי 'מלכיצדק' הוא תואר מליצי מושאל למלך מבית דוד, והוא מזהה את המלך שבמזמור עם יהושפט. י' אליצור, 'ישראל והמקרא', ירושלים 1999, עמ' 34-32. ד"ש שפירא סבור כי מדובר בעזיהו מלך יהודה. 'ארחים, עיוני מקרא ופרקי הגות', ירושלים 1977, עמ' 137.
3. יש פרשנים הסבורים שהמזמור נכתב לרגל נצחונותיו של המלך. כך מ' גרסיאל, 'תהלים ב', עולם התנ"ך, תל-אביב 1997, עמ' 159. ויש הסבורים על סמך מילות הפתיחה 'נאם ה" שזו נבואת נצחון לקראת יציאתו של המלך למלחמה. א' רופא , 'מבוא לשירה המזמורית ולספרות החכמה שבמקרא', ירושלים 2004, עמ' 21, 48. ש' גלנדר, 'החוויה הדתית במזמורי תהלים', ירושלים תשע"ג, עמ' 161.
4. הם מזהים את מלכיצדק כדוד על בסיס הפסוק: "וַיְהִי דָוִד עשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל-עַמּוֹ" (שמ"ב, ח' טו). ראב"ע מסביר כך משמו של ר' משה. מקראות גדולות הכתר, ירושלים 2003, וכך גם רד"ק (שם); כמוהם גרסיאל, הערה 3 לעיל, עמ' 162-161. מלבי"ם מדייק גם לגבי הרקע ההסטורי של המזמור ואומר כי מדובר במלחמת דוד על רבת עמון (שמ"ב י"א). 'תהלים', אוצר הפירושים, ישראל, עמ' תלג.
5. חכם, הערה 1 לעיל, עמ' שכז.
6. הערה 2 לעיל, עמ' 33.
7. הערה 2 לעיל.

עקב חטאו והורחק מכס המלוכה (דבה"ב, כ"ו טז-כא). שפירא עצמו מדגיש כי יש ללמוד מן הפתיחה 'נְאֻם ה" שמדובר בחזון נבואי, וכיצד ה' מפר שבועה?
—–כפי שכותב אליצור, זיהוי תאריכים ואישים במזמורי תהלים היא משימה קשה ומפוקפקת,⁸ אולם נראה כי עיון מעמיק בלשון המזמור ובמסריו עשוי להוביל במידת סבירות לא מבוטלת לזיהויו של המלך ושל האירועים המתוארים בו. הנסיון לזהות את הדמות המרכזית שבמזמור ואת האירועים המתוארים בו, מצריך עיון מדוקדק מבחינה לשונית וענינית בכתובים, כדי שניתן יהיה במידת האפשר לבחון על בסיס הממצאים שיעלו, תאורים מקבילים בספרים ההסטוריוגראפיים.

ג. הבטחת הנצחון (א-ד)
א לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדנִי שֵׁב לִימִינִי עַד-אָשִׁית איְבֶיךָ הֲדם לְרַגְלֶיךָ: ב מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב איְבֶיךָ: ג עַמְּךָ נְדָבת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי-קדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ: ד נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה-כהֵן לְעוֹלָם עַל-דִּבְרָתִי מַלְכִּי-צֶדֶק:
—–בפסוקים א-ד ניכר הרצון לנסוך במלך בטחון שה' יסייע בידו להכניע את אויביו, כשהבטחה זו מעוגנת בנתונים המצדיקים את נצחונו של המלך, כמו לוחמים נאמנים (ג), קשר חיובי ונצחי עם ה' (ג,ד) והיותו של המלך שופט צדק (ד).

לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדנִי שֵׁב לִימִינִי עַד-אָשִׁית איְבֶיךָ הֲדם לְרַגְלֶיךָ. (א)
—–הפתיחה 'נְאֻם ה" מלמדת שהמזמור הוא מסר נבואי למלך, שבו מבטיח אלהים למלך שיכניע לפניו את אויביו. ה' מזמין את המלך לשבת לימינו. ימין ה' מסמלת את כח ה' ועליונותו בהקשרים שונים, כמו: שגב שליטתו במציאות,⁹ עוצמתו במלחמה,¹⁰ שלמות הצדק האלהי.¹¹ הקריאה "שֵׁב לִימִינִי" מזמנת את המלך לקחת חלק בהתרחשות המתקיימת באותו מעמד, ומאחר שהמלך מוזמן לשבת לימין ה' ניתן להסיק שבאותו אירוע גם ה' הוא בבחינת 'יושב'. אחד ממשמעויותיו של הפעל 'ישב' הוא ישיבה בדין, והוא משמש לתאור מעשה המשפט של האלהים.¹² המלך מוזמן לשבת לצד האלהים באירוע המשפטי שבו נידונים האויבים שנזכרים בחלקו השני של הפסוק, כשגזר הדין ידוע מראש וכולל תבוסה וכניעה: "עַד-אָשִׁית איְבֶיךָ הֲדם לְרַגְלֶיךָ". הערכה זו מוצאת אישור בפסוק ו, המלמד כי חיסולם של אויבי המלך הוא הוצאה לפועל של גזירת דין: "יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ ראשׁ עַל- אֶרֶץ רַבָּה".
—–התאור שבו אויבי המלך ישמשו 'הדום לרגליו', משלים את תמונת המלך היושב, כמו בתאור המטאפורי בנבואת ישעיהו: "כּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי" (ס"ו א).

—–לאחר שבפסוק א הובטחה תבוסת אויבי המלך, פסוק ב מלמד כי עונשם של האויבים לא מצטמצם במפלה בשדה הקרב.

מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב איְבֶיךָ. (ב)
—–ה'מטה' מייצג שלטון וכח,¹³ כך שבפסוק ב מבטיח ה' למלך כי לאחר שיכניע את אויביו, הוא יעניק לו כושר שליטה עליהם: "מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִיּוֹן", אך בצדה של ההבטחה יש דרישה מן המלך לממש את היכולת שתנתן לו ולשלוט בהם בתקיפות: "רְדֵה בְּקֶרֶב איְבֶיךָ".
___________________________________________________________

8. הערה 2 לעיל, עמ' 33.
9. "יְמִין ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עשָׂה חָיִל" (תהילים, קי"ח טז).
10. "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב" (שמות, ט"ו ו); "נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ" (שם, שם יב); "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ" (ישעיהו, ס"ב ח).
11. "תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי" (ישעיהו, מ"א י); "צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ" (תהילים, מ"ח יא).
12. כמו בפסוקים: "יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק" (תהילים, ט ה), וכן שם, שם ח; יואל, ד' יב; משלי, כ' ח. גם עשיית המשפט בידי שופטים ארציים נעשית ב'ישיבה', השופט האנושי מכונה "יּוֹשֵׁב עַל-הַמִּשְׁפָּט" (ישעיהו, כ"ח ו), ועוד.
13. כמו "שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט משְׁלִים" (ישעיהו, י"ד ה), וכן ירמיהו, מ"ח יז; יחזקאל, י"ט יד.

—–הדרישה מן המלך לרדות באויביו המובסים אינה ביטוי מליצי בלבד, מאחר שנכונות המלך לשעבד את אויביו כאשר אינם מסכנים אותו עוד אינה תוצאה וודאית. ראיה לכך בסיפור מלחמתו של אחאב בבן הדד מלך ארם. לאחר שאלהים סייע לאחאב להביס את בן הדד, החליט אחאב להתפייס עמו וכרת לו ברית אחים. על כך נזף בו אלהים והענישו: "כּה אָמַר ה' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת-אִישׁ-חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכ"א, כ' כו-מג). כדי למנוע מצב דומה לאחר כניעת האויבים הנזכרים בפסוק א, מוזהר המלך שלא לרחם עליהם, אלא למצות את היכולת שאלהים יעניק לו ולממש את שליטתו עליהם ביד קשה.

עַמְּךָ נְדָבת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי-קדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ. (ג)
ג₁ עַמְּךָ נְדָבת בְּיוֹם חֵילֶךָ – פסוק ג ממשיך בנושא הקרב הצפוי, כשאלהים מבקש להסיר ספקות מלב המלך בדבר הנצחון העתידי. בפסוק זה יש ביטויים ותאורים שמשמעם שנוי במחלוקת, אך לגבי פתיחת הפסוק: "עַמְּךָ נְדָבת בְּיוֹם חֵילֶךָ" יש תמימות דעים שמדובר בצבאו של המלך שעתיד להלחם בהתלהבות ובמסירות כאילו היה צבא של מתנדבים.¹⁴ רוח הלחימה של החיילים היא חיונית לנושא, מאחר שלמרות הבטחת הנצחון, הצבא אינו פטור מלתרום את חלקו להכרעת המערכה. שיתוף הפעולה של העם במאמץ המלחמתי על מנת לזכות בנצחון הוא עקרון שמוצא ביטוי בקרבות רבים במקרא. העם חייב לתרום כמיטב יכולתו בלחימה, גם כאשר יכולת זו מועטה ביותר ואפילו סמלית.¹⁵ מאחר שההבטחה האלהית להביס את אויבי המלך אינה מנותקת מן המציאות האנושית בשדה הקרב, יש חשיבות לרוח הלחימה בעם. אלהים שמבקש להרגיע את המלך, אומר כי צבאו ראוי לנצחון מאחר שהוא עתיד להלחם מתוך תחושת התנדבות ודבקות המצדיקים את תמיכת ה'.
ג₂ בְּהַדְרֵי-קדֶשׁ – יש מחלוקת בין פרשנים בשאלה כלפי מי מכוון התאור 'בהדרי קדש'. יש מי שסבור שתאור זה מכוון לצבא שנזכר בראשיתו של הפסוק,¹⁶ ויש סבורים שמדובר במלך שמתואר בסיומו: "מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ".¹⁷ על מנת לבחון את האפשרויות הללו ראוי לברר את ההקשר שבו נעשה שימוש במושג 'הדר' בכתובים בדרך כלל. בירור כזה מעלה כי במזמורי תהילים ה'הדר' הוא תופעה הקשורה למלכות, גם למלכות האלהים וגם למלכות אדם. מתברר כי בכל מזמור שיש בו התייחסות להדרו של ה' נזכרת גם מלכותו.¹⁸ הקשר הקבוע בין הדר ה' למלכותו במזמורים, מעיד כי ההדר מאפיין את מלכות ה'. כאשר אלהים מאתגר את איוב לקחת את מקומו ולתפקד כאל, הוא מציע לו גם את ההדר הכרוך בכך: "וְהוֹד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ".

___________________________________________________________

14. למעלתו של צבא מתנדבים מתייחסת דבורה בשירתה:"בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה" (שופטים, ה' ב), וכן "הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה" (שם, שם ט).
15. שילוב חיוני כזה בין כח האל שאחראי לנצחון ובין העם שתורם את חלקו בשדה הקרב, מתגלה החל מן הקרב הראשון שבו נתנסה העם ביציאת מצרים (שמות, י"ז ח-יג). במלחמה נגד עמלק נצטווה יהושע לבחור לוחמים מקרב העם שזה מקרוב יצא מעבדות והיה חסר יכולת לחימה (שמות, י"ג יז), וגם משה תרם את חלקו בהשתתפות סמלית בהרמת ידיו. תאורים נוספים של שילוב הכח האלהי ומאמצי העם מובאים בקרבות אחרים, כמו כיבוש יריחו (יהושע, ו'), מלחמת יהושע באמורי (יהושע, י' א-יד), מלחמת ברק ודבורה (שופטים, ד' טו), ועוד.
16. חכם, הערה 1 לעיל, עמ' שכה; גרסיאל, הערה 3 לעיל, עמ' 160.
17. ר' ישעיהו מטראני, מקראות גדולות, לעיל הערה 4; ר' מנחם המאירי, שם.
18. במזמור קמ"ט שבו נאמר "הָדָר הוּא לְכָל-חֲסִידָיו" (ט), נאמר "בְּנֵי-צִיּוֹן יָגִילוּ בְּמַלְכָּם" (ב). במזמור צ"ו שם נאמר "הוֹד-וְהָדָר לְפָנָיו" (ו) נאמר גם "אִמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ" (י); במזמור קמ"ה שבו נזכר הדר ה' פעמיים: "הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ" (ה), "וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ" (יב), מלכות ה' נזכרת שלש פעמים: "אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ" (א), "כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יאמֵרוּ" (יא). במזמור ק"ד מלכות ה' לא נזכרת במפורש, אך נושא המזמור הוא גדולת ה' כבורא עולם ושליטו, שם המשורר המתפעל ממעשי ה' אומר: "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ" (א).

—–אולם ה'הדר' אינו מתייחד רק לאלהים מאחר שאלהים מאציל מהדרו גם על אדם שנמצא ראוי לכך בארץ. במזמור ח' נאמר כי אלהים העניק לאדם כבוד והדר כשמינה אותו לשליטה של הארץ ונבראיה: "…וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ …" (ו-ז). במזמור כ"א משרה אלהים הדר על המלך: "הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו" (ו). שני המזמורים הללו מלמדים שה' מאציל מהדר מלכותו על מלכים בשר ודם, כך שההדר שהיא תופעה המאפיינת את מלכות ה', עשוי ברצות ה', להיות גם מנת חלקו של מלך אנושי.
—–במזמורים שצוטטו לעיל התגלה ההדר כתפארת המלכות,¹⁹ עם זאת, במזמור מ"ה הדרו של המלך מתגלה גם בחזותו הצבאית: "חֲגוֹר-חַרְבְּךָ עַל-יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב…" (ד-ה). הקשר שבין חזות צבאית ובין הדר קיים גם בדברי נביאים. ישעיהו קושר את הדר ה': "הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד-ה' הֲדַר אֱלֹהֵינוּ" ליכולת הלחימה שלו כשהוא גומל ונוקם למען עמו: "הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְישַׁעֲכֶם" (ל"ה ב,ד).
—–גם יחזקאל מתאר את ה'הדר' כתופעה הקשורה בחזות צבאית, כשהוא מגנה את צור שהתהדרה בחייליה: "פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ-בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ" (כ"ז י). אולם התהדרותה של צור באנשי צבאה הוא חיקוי שאין להשוותו להדר המוענק מאת ה'. ההדר שבני האדם מאמצים לעצמם אינו אמיתי וסופו להכחד, וזה יהיה גורלם של חיילי צור: "וְכָל-אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ אֲשֶׁר-בָּךְ וּבְכָל-קְהָלֵךְ אֲשֶׁר בְּתוֹכֵךְ יִפְּלוּ בְּלֵב יַמִּים בְּיוֹם מַפַּלְתֵּךְ" (שם כז). על סופו של ההדר המזויף שאינו מיד ה' מנבא גם ישעיהו בהקשר של בני ירושלים המתנשאים תוך רדיפת תענוגות ומותרות: "וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ" (ה' יד). גורל דומה היה מנת חלקה של ירושלים גם על פי מגילת איכה: "וַיֵּצֵא מִבַּת-צִיּוֹן כָּל-הֲדָרָהּ" (א' ו).
—–נראה שההבחנה בין ההדר המזויף שהאדם מאמץ לעצמו מתוך יוהרה, ובין ה'הדר' שהוא מתנת אלהים, מוצאת ביטוי במושג 'הדר קדש', וזה ההדר שעליו מדובר בפסוק ג בביטוי 'בְּהַדְרֵי-קדֶשׁ'. ה'ב' הפותחת את 'בְּהַדְרֵי-קדֶשׁ' מעניקה לו משמעות של תאור מצב,²⁰ כלומר, מתואר כאן מצב שבו אלהים השרה מהדרו על מי שנמצא ראוי לכך.
—–לאחר שנתברר כי ה'הדר' הוא תופעה המאפיינת במקרא גם את המלך וגם את איש הצבא, נראה שניתן ליישב את הקושיה שעלתה ממחלוקת הפרשנים בדבר זהותו של הנושא שזכה 'בְּהַדְרֵי-קדֶשׁ'. מאחר שהפסוק נפתח בתאור אנשי צבא ומסיים בתאורו של המלך, ושני הנושאים ראויים להשראת הדר הקדש, אין מניעה לקשור את 'בְּהַדְרֵי-קדֶשׁ' לשניהם. מה גם שהתאור 'בְּהַדְרֵי-קדֶשׁ' חוצץ ביניהם, ובכך מתקשר לשניהם במידה שווה. גם השימוש בלשון רבים 'בְּהַדְרֵי' הוא חריג וחד פעמי, אלא שבהקשר הנוכחי ניתן להסביר זאת בהיותו מופנה לשני נמענים שונים.

ג₃ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר – גם חלקו הבא של פסוק ג' מעורר מחלוקת מבחינה לשונית וענינית. עיקר הקושי נובע מהמושג 'מִשְׁחָר'. יש הקושרים אותו על בסיס דמיון בצלילים ל'שחר', בין במשמעו המילולי²¹ או כמטאפורה המסמלת את לידתו של המלך.²² פירוש אחר שהוצע הוא 'בני תשחורת, צעירים', כשהוא מיוחס לחייליו של המלך.²³ לעומת זאת חכם²⁴ מציע פירוש המתבסס על שורש המילה – ש.ח.ר. שמשמעו 'חפש', 'דרש', 'יחל',²⁵ כמו בפסוק "וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ-אֵל" (תהילים, ע"ח לד).
___________________________________________________________

19. בכתובים שמחוץ למזמורי תהילים, אלהים משרה בשעת רצון מהדרו גם על עם ישראל. יחזקאל מזכיר כי בעבר אלהים השרה מהדרו על העם: "וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי עָלַיִךְ" (יחזקאל, ט"ז יד). בנבואת מיכה זועם ה' על רשעי עמו ואומר: "מֵעַל עלָלֶיהָ תִּקְחוּ הֲדָרִי לְעוֹלָם" (ב' ט). בתהילים צ' מתבקש ה' להשרות מהדרו על הבנים: "יֵרָאֶה אֶל- עֲבָדֶיךָ פָּעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל-בְּנֵיהֶם" (טז). כתובים אלה מאשרים כי אלהים הוא מקור ההדר, והוא מעניק ממנו למי שישר בעיניו.
20. ערך' ב, סע' 6, S.R. DRIVER, C.A. BRIGGS, A Hebrew and English Lexicon of the Old Testament, 1979, p. 88
כמו 'בשלום' (בראשית, ט"ו טו), 'הלך בתמו' (משלי, כ"ח ו).
21. ראב"ע, הערה 4 לעיל.
22. המאירי, הערה 17 לעיל. רד"ק, הערה 4 לעיל.
23. גרסיאל, הערה 3 לעיל.
24. הערה 1 לעיל; וכן גם שפירא, הערה 2 לעיל, עמ' 139.
25. B.D.B הערה 20 לעיל, ערך 'שחר', עמ' 1007.
21. ראב"ע, הערה 4 לעיל.
22. המאירי, הערה 17 לעיל. רד"ק, הערה 4 לעיל.
23. גרסיאל, הערה 3 לעיל.
24. הערה 1 לעיל; וכן גם שפירא, הערה 2 לעיל, עמ' 139.
25. B.D.B הערה 20 לעיל, ערך 'שחר', עמ' 1007.

—–שנים מבין הפירושים שהוצעו ל'משחר' – 'שחר' ו'בני תשחורת', נבחרו בהעדר ברירה אחרת על בסיס של קרבה בצליל, בעוד שפירושו של חכם הגורס כי 'משחר' הוא 'נדרש' מבוסס על ניתוח לשוני, ועל אף משקלה החריג של 'משחר', חכם מדגים באמצעות שמות כמו 'מבחר' ו'מכתב',²⁶ את קיומו של המשקל הזה בלשון המקרא. מתוך כך נראה שיש לבחון מה תורמת 'משחר' במשמעות שהוצעה על ידו למסר של המזמור.
—–מתוך הערכה ש'משחר' היא 'נדרש', 'מיוחל'. ניתן להסביר את 'מֵרֶחֶם מִשְׁחָר', כהיגד המסביר למלך שהוא נדרש, וה' ייחל ללידתו עוד בהיותו ברחם אמו. פירוש כזה הוצע על ידי ר' ישעיה מטראני שהסביר את 'מרחם משחר': "מרחם אמך נתנבא עליך גדולה וממשלה".²⁷ הרעיון בדבר ייחודה של דמות נבחרת עוד בהיותה ברחם, מצוי במקרא גם בהקשרים אחרים,²⁸ ועל פי הסבר זה, ההודאה 'מרחם משחר' היא המשך לדברי העידוד שהשמיע ה' למלך בחלקו הראשון של הפסוק, מאחר שבהודאה כי המלך נועד לתפקידו מן הרחם יש הבטחה שה' לא יזנח אותו ולא יפקיר אותו בידי אויביו.

ג₄ לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ – בסיום הפסוק מעודד ה' את המלך שבכח החיות והרעננות²⁹ המצויים בו, שלא פגו מאז ילדותו, יש ביכולתו להתמודד עם אתגר הקרב באופן אישי.³⁰
—–דברי העידוד נמשכים גם בפסוק ד, וכהשלמה להודאה שנבחר לייעודו עוד ברחם אמו, אלהים מבטיח לו שמעמדו כשליח ה' לא יפגע לעולם:
נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה-כהֵן לְעוֹלָם עַל-דִּבְרָתִי מַלְכִּי-צֶדֶק. (ד)
ד₂אַתָּה-כהֵן לְעוֹלָם – אלהים נשבע למלך כי מעמדו כמשרתו הנאמן מובטח לו לעולם. המושג 'כהן' לא מייצג כאן מעמד דתי-פולחני, אלא תפקיד יוקרתי בשרות המלך, כפי שנקראים בעלי משרות של כבוד במלכות דוד ושלמה.³¹
ד₃ עַל-דִּבְרָתִי – ה'י' בדִּבְרָתִי הוא סיומת קישוטית-מליצית, כמו ה'י' היתרה בהמשך הפסוק ב'מַלְכִּי'³²[צדק]. בקהלת, ז' יד, ח' ב, מופיע הביטוי 'עַל-דִּבְרָת' במשמעות 'בגלל', וגם בפסוק הנוכחי תפקידו להסביר כי זכאותו של המלך לכהונת עולם נובעת מהיותו שופט צדק.³³ ההבטחה האלהית הזו באה להתיר את ספקותיו של המלך ולהנחיל לו את
___________________________________________________________

26. למרות שחכם מוסיף שההקבלה הזו אינה מדויקת, מאחר שהשורש ש.ח.ר. משמש בדרך כלל בבנין פיעל, בעוד שהפעלים 'בחר' ו'כתב' שמהם נגזרו 'מבחר' ו'מכתב', משמשים בבנין קל (הערה 1 לעיל, עמ' שכה, הערה 3), ניתן ליישב את הסתייגותו על ידי הצגת שמות במשקל 'משחר' שנגזרו משורשים ששימושם בבנין פיעל, כמו 'ס.פ.ר.' שממנו נוצרה המילה 'מִסְפַּר' במשמעות של 'סיפור' בשופטים, ז' טו: "וַיְהִי- כִשְׁמעַ גִּדְעוֹן אֶת- מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת-שִׁבְרוֹ…". וכן 'ד.ב.ר.' שממנו נוצר 'מִדְבָּר' במשמעות של דיבור בשיה"ש, ד' ג: "וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה".
27. הערה 17 לעיל.
28. כמו בישעיהו, מ"ט א:"… ה' מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי". וכן שם,שם ה:"… אָמַר ה' יצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ…". גם בירמיהו, א' ה: " בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ…". דוגמאות נוספות בסיפורי לידתם של שמשון ושמואל.
29. ה'טל' מייצג רעננות, טריות וחיות כמו בהושע, י"ד ו; איוב, כ"ט יט.
30. רוב הפרשנים מסבירים את הפסוקית הזו כתאור סגולותיו של המלך המתגלות בכוחו, בהופעתו או בצדיקותו. רד"ק, הערה 4 לעיל.ר' ישעיה מטראני, הערה 17 לעיל. המאירי, הערה 17 לעיל. שפירא, הערה 2 לעיל. חכם, הערה 1 לעיל. גרסיאל, הערה 3 לעיל.
31. כמו:"וּבְנֵי דָוִד כּהֲנִים הָיוּ" (שמ"ב, ח' יח); "וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כהֵן לְדָוִד" (שמ"ב, כ' כו), וגם: "וְזָבוּד בֶּן-נָתָן כּהֵן רֵעֶה הַמֶּלֶךְ" (מל"א, ד' ה).
32. ניתן למצוא סיומות כאלה בכתובים נוספים, כמו: "שׁכְנִי סְנֶה" (דברים, ל"ג טז); "שׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה" (ירמיהו, מ"ט טז). ודוגמאות אחרות בתהילים, קי"ג ה-ט.
33. עשיית צדק בידי המלך הוא תנאי בעל חשיבות עליונה במימוש יעודו, כפי שמתגלה בדמותו של המלך המיוחל בנבואת ישעיהו: "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים… וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו" (ישעיהו, י"א ד,ה)^. כמו כן בקשתו של שלמה מאלהים לסיוע בעשיית צדק במשפט (מל"א, ג' ט), זיכתה אותו בהבטחה להצלחת מלכותו בכל ההטבות האחרות (שם, שם יא-יג)/

היא ממוקדת בזמן ובמקום, והקרב מוכרע מיידית במקום שבו נערכו הצבאות הלוחמים,³⁹ לעומת זאת תמונת הקרב המתרחש על 'ארץ רחבת ידיים', מצטיירת כמערכה מתמשכת שמקהה את הרושם של הכרעה מהירה ומצמיתה^..

ה'שָּׂדֶה' הוא השטח הפתוח מחוץ לחומת העיר שמשמש כזירת הקרב.⁴⁹ כאשר הגיעו יואב וצבאו למקום הקרב, מצאו עצמם מכותרים בין חילות ארם שהיו ב'שדה', לבין הצבא העמוני שהתרכז בשער רבה. כדי להחלץ מן המלכודת חילק יואב את צבאו לשנים, כשכל אחד מן המחנות נלחם חזיתית עם אחד מאגפי האויב. יואב בחר לעמוד בראש הכח שנלחם בארמים, ואת אבישי אחיו הפקיד על הקרב נגד העמונים (שם, שם ט-יב). התכנון עלה יפה, הכוחות הארמיים הובסו בידי חייליו של יואב והנותרים נסו על נפשם. למרות שאין פרטים על אבדותיהם של הארמים, מנוסתם מלמדת שסבלו אבדות קשות. העמונים שאיבדו את בני בריתם, מהרו להסתגר מאחורי חומת עירם (שם, שם יג-יד). אולם למרות הנצחון בקרב, יואב וחייליו חזרו לירושלים מבלי שמימשו את כוונתם להעניש את בני עמון על הפגיעה בכבודו של דוד.
—–פרטי המלחמה בשמ"ב י', ובדבה"א י"ט, שהסתיימה בתבוסתם של מלכי ארם בשטחים שליד רבה, תואמים בשלושה נושאים משמעותיים לנאמר במזמור ק"י ה-ו: א. האויבים הם 'מְלָכִים'.⁵⁰ ב. מיקומה של המערכה הצבאית הוא 'עַל-אֶרֶץ רַבָּה'.⁵¹ ג. תוצאות הקרב – 'מָלֵא גְוִיּוֹת'.
—–אם נתייחס להקבלה בין הדמויות הלוחמות, מקום המערכה ותוצאות הקרב בפסוקים ה-ו, לסיפור המלחמה בין צבא דוד ובני עמון שהוצג לעיל, לא יהיה זה מופרך להניח שהנצחון על המלכים 'עַל אֶרֶץ רַבָּה' במזמור ק"י, הוא סיפור מפלתם של מלכי ארם בשטחים שמחוץ לרבה על פי המתואר בשמ"ב י', ובדבה"א י"ט.
ז. קרב חילם – שמ"ב, י' טו-יט, דבה"א, י"ט טז-יט
—–משהסתברה ההקבלה שבין הקרב 'על ארץ רבה' במזמור ק"י, ובין הקרב עם צבאות ארם בשמ"ב י', ודבה"א י"ט, מתברר שניתן להוסיף להקבלה הזו אירוע נוסף, שאליו מתייחס פסוק ז במזמור. פרטי האירוע המקביל לפסוק ז מובאים בשמ"ב י', ודבה"א י"ט, שם מסופר על עימות בין צבאות ארם וישראל שהתרחש לאחר תבוסת הארמים בארץ רבה. היוזמה לעימות הזה באה מצידם של הארמים שכדי לחפות על תבוסתם הקודמת ארגנו מחדש את צבאם, ריכזו אותו בחילם שבצפון עבר הירדן המזרחי, והתכוננו לצאת לקרב חוזר עם ישראל (שמ"ב,י' טו-טז). דוד ששמע על ההערכות הזו החליט להקדים ולתקוף אותם בעודם בחילם. שלא כמו בקרב הקודם, הפעם דוד עצמו הנהיג את הצבא, חצה את הירדן והנחיל לארמים תבוסה קשה שבעקבותיה אולצו להכיר בריבונותו, השתעבדו לו וחדלו לשתף פעולה עם בני עמון: "וַיִּרְאוּ עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִימוּ עִם-דָּוִיד וַיַּעַבְדֻהוּ וְלֹא-אָבָה אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ אֶת-בְּנֵי-עַמּוֹן עוֹד" (דבה"א, י"ט יט).
—–על רקע הנתונים הללו ניתן לראות בפסוק ז: "מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל-כֵּן יָרִים ראשׁ", תאור המתייחס לקרב חילם. נושא הפסוק הוא המלך שעתיד 'לשתות מן הנחל שבדרך'. למרות ש'שתיה מן הנחל שבדרך' היא פעולה המאפיינת צבא הפולש לארץ זרה,⁵² אין לראות בפסוק ז המשך לתאור הקרב בארץ רבה, מאחר שבקרב ההוא דוד לא השתתף ולא 'שתה מן הנחל'. הואיל וכך יש להניח שהפסוק מדבר על קרב עתידי שבו גם המלך 'ישתה מן הנחל שבדרך'.
___________________________________________________________

49 . B.D.B , לעיל הערה 20, עמ' 961, ערך 'שדה', f, כך גם ביהושע, ח',כד; שמ"א י"ד,טו ועוד.
50. על מספר המלכים הארמיים שבהם מדובר יש הערכות שונות. החוקרים תוהים בעקבות המנין המשותף של חייליהם, אם היה מלך משותף לארם צובא וארם בית רחוב. א.מלמט, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 197-196; ראה גם שמעון בר-אפרת, שמואל ב', מקרא לישראל, תל-אביב 1996, עמ' 104.
51. מאחר ש'אֶרֶץ רַבָּה' הם השטחים הפתוחים שמסביב לעיר רבה, ה'ארץ' בהקשר הזה היא תאור מקביל ל'שדה' בשמ"ב י',ח (ראה הערה 49 לעיל). המושגים 'ארץ' ו'שדה' מתחלפים גם בשמותם של שטחים המיושבים באוכלוסיה מסוימת, כמו 'שדה פלשתים' שהיא 'ארץ פלשתים' (שמ"א, ו' א), 'שדה ארם' שהיא 'ארץ ארם' (הושע, י"ב יג); 'שדה אפרים' שהיא 'ארץ אפרים' (עובדיה, יט) ועוד. על כן אין מניעה מלזהות את 'אֶרֶץ רַבָּה' שהם השטחים הפתוחים מחוץ לרבה, עם ה'שדה' הנזכר בשמ"ב י', שבו התמקמו צבאות ארם.
52. הערה 45 לעיל.

—–במחציתו השניה של פסוק ז: "עַל-כֵּן יָרִים ראשׁ", נאמר שכתוצאה מן המסע הצבאי הזה יתגלה כבודו של המלך לעין כל. גם תאור זה לא קשור למלחמת רבה, מאחר שהקרב ההוא לא השיב לדוד את כבודו, למרות שמלכתחילה זו היתה המטרה שלמענה שלח את צבאו נגד בני עמון. גם תבוסת הארמים בארץ רבה לא העלתה את יוקרתו, כפי שניתן להיווכח מהערכותם המחודשת נגדו. על כן שני התאורים המובאים בפסוק ז אינם קשורים בסיפור הקרב שבארץ רבה. לעומת זאת, הם תואמים לאירועים הקשורים בקרב חילם. ראשית, לקרב הזה יצא דוד בראש צבאותיו, וכמוהם 'שתה מן הנחל שבדרך', וגם הכבוד וההערכה הצפויים למלך בפסוק ז, התממשו בעקבות קרב חילם כאשר הארמים שהובסו הכירו בריבונותו וקיבלו את מרותו.

ח. סיכום – הרקע לכתיבת המזמור
—–ניתן לסכם, שמזמור ק"י מתייחס גם לקרב שליד רבת עמון (ה-ו), וגם לקרב חילם (ז). עם זאת יש לשים לב לשינוי בנקודת הזמן שממנה מוצג כל אחד מן הקרבות. הקרב בארץ רבה נסקר במבט לאחור ומתואר בזמן עבר, והפרטים הקשורים בקרב חילם מבטאים בלשון עתיד את הציפיה למימושם. חלוקת הזמנים הזו מובילה למסקנה שמזמור ק"י נכתב לאחר סיום הקרב בארץ רבה, בעוד שקרב חילם היה עדיין בגדר תכנית שעשויה להשיב לדוד את כבודו לאחר שהדבר לא עלה בידו בקרב הקודם.⁵³
—–ההערכה שהמזמור נכתב בהפוגה שבין שתי המלחמות, מאפשרת להצביע על האירוע העומד מאחורי כתיבתו. ניתן לשער שלאחר ששמע על הערכותם של הארמים למלחמה חוזרת, פעל דוד כפי שנהג בעבר וביקש מה' הנחייה כיצד לנהוג מול האיום החדש.⁵⁴ פניה זו לאלהים זיכתה אותו בתשובה המובאת במזמור ק"י, וזה פשר הפתיחה: "נְאֻם ה'". בתשובתו, אלהים מעודד את דוד, מבטיח לו את מיגור אויביו ושיעבודם (א-ב), משבח את צבאו ומזכיר לו את הקשר שלא ניתן לניתוק שקיים ביניהם (ג-ד). כתוספת חיזוק מזכיר לו את גורלם של הארמים בקרב הקודם (ה-ו). עם זאת ה' דורש מדוד שבפעם הזו הוא עצמו יעמוד בראש הצבא,⁵⁵ וזו כוונת התאור "מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה". המלך יצא בעצמו לקרב, וכמו חייליו ישתה ממימי הנחל שבדרך. הענותו של דוד לדרישה הזו היא התנאי להשגת היעד של השבת כבודו: "עַל-כֵּן יָרִים ראשׁ".
—–השבת כבודו של דוד כהישג הנכסף במלחמה, מציגה יעד מלחמתי חריג. בדרך כלל מטרותיהן של המלחמות קשורות בשחרור לאומי, בכיבוש שטחים, בהסרת איומים, בהישגים כלכליים וכד'. אולם מאחר שמטרת יציאתו של דוד למלחמה מול בני עמון היתה מלכתחילה כדי לנקום על הפגיעה בכבודו, תאור השבת כבודו של המלך כמימוש יעד המלחמה, מחזקת את הקשר שבין המזמור לבין קורותיו של דוד על פי שמ"ב י' ודבה"א י"ט.

___________________________________________________________

53. אמנם הפגיעה בכבוד דוד היתה מצדם של העמונים ולא מידי הארמים, אולם תמיכת הארמים בבני עמון, הופכת אותם לשותפים לפגיעה בו. הענשתם מהווה שלב ראשון בהשבת כבודו, ונראה כי ההערה שהארמים לא יוסיפו לסייע עוד לעמונים: "וַיִּרְאוּ אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן" (שמ"ב, י' יט) באה להציג את תבוסת העמונים כתוצאה שלא ניתנת עוד למניעה. דוד עתיד להפרע מן העמונים במלחמה שעליה מסופר בשמ"ב, י"ב כו-לא.
54. כך נהג דוד בשמ"א, ל' ז-ח; שמ"ב, ה' יח-יט; כג-כד, כמוהו נהגו גם מלכים אחרים: שאול ביקש לעשות זאת בקרב מכמש אולם חזר בו (שמ"א, י"ג יח-כ), וכך ביקש לעשות גם לקראת המלחמה בפלישתים ולא נענה (שמ"א כ"ח); כך נהג גם יהושפט במל"א, כ"ב ה-כג, ובדבה"ב כ'.
55. נראה שכדי לדרבן את המלך לקיים את הדרישה הזו, נאמרו לו דברי העידוד:"לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ" (ג), כלומר, כוחו עדיין במתניו והוא מסוגל להתמודד עם המשימה הזו