תהילים מ"ז- "כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי-אֶרֶץ"

מזמור מתקופת יהושע, ובו דברי הלל לאלהים על שקיים את הבטחתו לאברהם ונתן לזרעו את הארץ.

ג. ה' הוא מלך הלוחם עבור עמו (ג-ו)
"כִּי-ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל-כָּל-הָאָרֶץ" (ג)
"ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא"
וייס מסביר את הצמדת התואר עֶלְיוֹן לשם ה' בכך ש'כָּל-הָעַמִּים' שאליהם מופנים הדברים אינם מקושרים לשם ה', בעוד שהשם 'עֶלְיוֹן' שהוא כינוי לכח עליון אוניברסלי, מוכר להם משמו של האל הכנעני 'אל עליון'.⁶ אולם נראה שאין צורך לבקש נימוקים דתיים, הסטוריים ולאומיים לשימוש בתואר הזה בפרקנו, מאחר שהתוספת 'עֶלְיוֹן' צמודה לשם ה' במזמורים רבים,⁷ ואין בכך כדי להעיד על זהותם של 'כָּל-הָעַמִּים'.
תואר נוסף שנלווה לשם ה' – 'נוֹרָא', עשוי לכוון להקשר שבו נכתב המזמור, מאחר שתואר זה מלווה פעמים רבות את שם ה' במלחמה ובעונש שהוא צופן למפירי דברו.⁸ כך סבור זליגמן⁹ שאומר כי בתואר 'נוֹרָא' מהדהד משהו ממראות שדה הקרב. בדומה לכך ניתן לראות גם בתואר 'גָּדוֹל' כשהוא נוסף לתואר 'עֶלְיוֹן' התייחסות לכחו של ה' במלחמה.¹⁰ מתוך כך נראה שהתוארים 'עֶלְיוֹן', 'נוֹרָא' ו'גָּדוֹל' מכוונים לנושא הבא שמתאר את הנצחונות שמעניק ה' לעמו בשדה הקרב:
"יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ" (ד)
פסוק ד מתאר את הנצחונות שמעניק ה' לעמו בהתמודדות עם אויביהם, ובכך גומל להם במידה כנגד מידה, מאחר שבמקביל להכרזה שבה הם מעידים "כִּי-ה' עֶלְיוֹן", הוא מעניק להם עליונות על אויביהם כפי שהבטיח: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-הַגּוֹיִם" (דברים, כ"ו יט).¹¹
יחסו המיוחד של ה' לעמו בהשוואה ליתר העמים מתגלה לא רק בכך שהוא מכפיף לפניהם את העמים המובסים, אלא שמתוך אהבתו אותם הוא גם מעניק להם את ארצם:
"יִבְחַר-לָנוּ אֶת-נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקב אֲשֶׁר-אָהֵב סֶלָה". (ה)

"יִבְחַר-לָנוּ"
אין אחדות דעים באשר למשמעו של פסוק זה. אחד הקשיים נובע מזיהוי הפעולה 'יִבְחַר-לָנוּ'. זליגמן¹² פותר את הבעיה על ידי החלפת 'יבחר' ב'ירחב'. ויסמן¹³ מקשה על צורת העתיד 'יִבְחַר-לָנוּ', מאחר שמשתמע ממנה שהארץ "טרם נכבשה והפכה לנחלת בני ישראל". חכם¹⁴ מסביר כי ה'בחירה' מתייחסת לארץ ישראל שנבחרה בידי ה' וניתנה לעמו, אלא שאין בידינו היגד מפורש בדבר בחירת ארץ ישראל בידי ה'. ה' אכן בחר בעם ישראל, בחר בירושלים, בחר בשבט לוי ובבית דוד, אך ארץ ישראל היא נחלתו מאז ומעולם, וברצונו נתן את נחלתו לעמו. עם זאת ניתן לקשור את 'בחירת
ֹ________________________________________________________________
6. שנזכר בברכתו של מלכיצדק לאברהם (בראשית,י"ד יט-כ). על רקע כזה מסביר וייס (הערה 1 לעיל) כי הכינוי החריג 'עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם' (י) מכוון ל 'כָּל-הָעַמִּים' שהתכנסו באותו מעמד להלל את ה' (י), מאחר שהם הולכים בדרך אמונתו של אברהם.
7 תהלים, י"ח ד, נ' יד, נ"ז ג, ע"ג יא, ע"ז יא , ועוד הרבה.
8. שמות, ל"ד י-יא; דברים, ז' כא-כב; יואל, ב' יא; צפניה, ב' ח-יא; תהלים, ע"ו ח, ועוד.
9. הערה 1 לעיל.
10. ירמיהו, י' ו-ז, ל"ב יח-כב; תהלים, ע"ז יד-טז, קל"ה ד-יא.
11. כך גם בדברים, כ"ח א: "ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גוי הארץ", וכן בתהלים, פ"ט, כג-כח, ועוד.
12. הערה 1 לעיל .
13. הערה 1 לעיל.
14. הערה 1 לעיל. 

ה' בהקשר של ארץ ישראל, בבחירת הנחלות המיועדות לשבטים: "וַיְצַו מֹשֶׁה, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת (במדבר,ל"ד יג), "וְאֵלֶּה אֲשֶׁר-נָחֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן … כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה" (יהושע,י"ד א-ב). נראה אם כך שהתאור "יִבְחַר-לָנוּ אֶת-נַחֲלָתֵנוּ" עשוי להתאים לנושא חלוקת הנחלות לשבטי ישראל שנעשתה על פי ה'.
למרות שויסמן הסיק מן השימוש בזמן עתיד בפועל 'יִבְחַר' כי הארץ "טרם נכבשה והפכה לנחלת בני ישראל", יש לזכור כי בלשון המקראית גם פעולות שנעשו בעבר או נעשות בהווה ניתנות לתאור באמצעות פעלים המוטים בלשון עתיד.¹⁵ על כן ברוח המזמור הקורא להלל את האלהים כמלך השולט על עמי הארץ (ג,ד,ו,ח,ט,י), ניתן לראות בפסוקים ד-ה את הביסוס להכרזה הזו בעקבות אירוע מלחמתי, כשפסוק ד מתאר את המלחמה שנסתיימה בנצחונם של ישראל, ופסוק ה את חלוקת הנחלות לשבטים.

'גְּאוֹן יַעֲקב'
בדרך כלל מסבירים הפרשנים¹⁶ את 'גְּאוֹן יַעֲקב' שבפסוק הזה כתמורה המוסבת על ארץ ישראל או ירושלים. אולם בכל המקומות האחרים שבו מופיע מושג זה במקרא,¹⁷ וכן שני מושגים הדומים לו 'גאון ישראל' ו'גאון יהודה',¹⁸ הם משמשים לתאור העם ולא הארץ. על כן בהעדר נימוק המאלץ לשנות משמעות זו, ראוי לשמר את משמעותו הרגילה גם בפסוק שלפנינו ולראות ב'גאון יעקב' תמורה לעם ישראל ולא לארץ ישראל. המושג 'גְּאוֹן יַעֲקב' משמש לעתים לתאור שלילי של העם¹⁹ ולעתים כתאור חיובי²⁰ ויש פעמים שכוונתו מעורפלת.²¹ בפסוק הנוכחי כוונתו חיובית מאחר שנאמר כי אלהים אוהב את 'גְּאוֹן יַעֲקב',²² לפיכך, 'גְּאוֹן יַעֲקב' היא כינוי תמורה המשבח את עם ישראל.
את הקשר שבין שתי צלעות הפסוק, הנפתח ב'יִבְחַר-לָנוּ אֶת-נַחֲלָתֵנוּ' ומסתיים ב'אֶת גְּאוֹן יַעֲקב אֲשֶׁר-אָהֵב', ניתן להסביר באמצעות מילת היחס 'אֶת', שאחד משימושיה במקרא הוא להבהיר בחלקו השני של הפסוק את מה שנאמר בחלקו הראשון,²³ כמו בפסוק: "וַיְמָרֲרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל-עֲבדָה בַּשָּׂדֶה / אֵת כָּל-עֲבדָתָם אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות, א' יד), וכן "וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ / אֶת-כָּל-אֵלֶּה אַנְשֵׁי-חָיִל" (שופטים, כ' מד). לו היה 'גְּאוֹן יַעֲקב' כינוי תמורה לארץ ישראל, הוא היה מסביר את 'נַחֲלָתֵנוּ' שבצלע הראשונה, אך מאחר ש'גְּאוֹן יַעֲקב' הוא תמורה לעם ישראל, הוא מסביר את כינוי הגוף 'לָנוּ' שבצלע הקודמת. כך שהצלע השניה בפסוק ה מסבירה כי כשנאמר בצלע הראשונה שאלהים מעניק לָנוּ את נחלותינו, 'לָנוּ' מכוון לעם ישראל האהוב עליו.

________________________________________________________________
15. ג', ברגשטרסר, דקדוק הלשון העברית, ירושלים תשמ"ב, עמ' 366-354. דוגמאות לכך בראשית, כ"ד ה; שמות, א' יב; במדבר, כ"ג ז; דברים, ד' מא, י"א י; יהושע, ח' ל, מל"א, י"א ז; איוב, ג' ג, ועוד.
16. חכם, זליגמן, שביב, קיל, ויסמן, הערות 4-3 לעיל.
17. עמוס, ו' ח, ח' ז; נחום, ב' ג;
18. ירמיהו, י"ג ט; הושע, ה' ה, ז' י; נחום, ב' ג,
19. הושע, ה' ה, ז' י; עמוס, ו' ח.
20. נחום, ב' ג.
21. עמוס, ח' ז.
22. אהבת אלהים את 'גאון יעקב' מחזקת את הפירוש ש'גאון יעקב' הוא תמורה לעם ישראל. אהבת ה' לעמו היא תאור מצוי (דברים,כ"ג ו; ירמיהו,ל"א ג; מלאכי,א' ב), בעוד שאין היגד מפורש לאהבת אלהים את ארץ ישראל.
23. 1979 OXFORD BROWN, S.R. DRIVER, C.A.BRIGGS, A Hebrew and English Lexicon of the Old Testament , ערך 'את', סעיף 3, עמ' 85.

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר (ו).
מאחר שמלכות ה' נזכרת במזמור ארבע פעמים במפורש (ג,ז,ח,ט_א) ופעמיים במרומז (ו,ט_ב), יש פרשנים הסבורים כי המזמור נועד לטקס שבו הכריזו על מלכות ה'.²⁴ על דעת אותם פרשנים פסוק ו מתאר את עלית האלהים למלכות, תוך תקיעת שופר הנהוגה בטקסי המלכה. לעומת זאת, שביב²⁵ סבור שפסוק זה מתאר אירוע מלחמתי, ומעלה את האפשרות שמדובר בכיבוש יריחו, כמוהו גם זליגמן²⁶ סבור שפסוק זה מתאר את הופעת האלהים בשדה הקרב. שני האחרונים מבססים את פירושם על משמעו של השרש 'עלה' שמתאר יציאה לקרב.²⁷ הסבר כזה תואם את רוח המזמור המתאר את נצחון אלהים על אויבי עמו (ד), מה גם שתרועה וקול שופר אינם מיוחדים לטקס המלכה, אלא משמשים גם לתאור יציאה לקרב: "יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרת וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבהוֹת" (צפניה, א' טז). מאחר שכך, נראה שמלכות ה' שעליה מכריז הכתוב מספר פעמים היא התוצאה מתבוסתם של הגוים בקרב, שנדרשים עקב כך להכיר בגדולתו ובסמכותו האוניברסלית.²⁸

א. התכנסות העם להלל את ה' (ז-י)
זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ. כִּי מֶלֶךְ כָּל-הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל. מָלַךְ אֱלֹהִים עַל-גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל-כִּסֵּא קָדְשׁוֹ (ז-ט).
לאחר שנסתיימו הקרבות, העם מתכנס להודות לה', ובמעמד חגיגי זה הם מהללים את ה' כמלך כל הארץ השולט על כל העמים שבה.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי-אֶרֶץ מְאד נַעֲלָה (י)
נְדִיבֵי עַמִּים
אחת השאלות העולות מן הפסוק הזה היא מיהם 'נְדִיבֵי עַמִּים'. המושג 'נדיבים' מופיע במקרא בהקבלה ל'שרים' (במדבר, כ"א יח), ל'שופטים' (משלי, ח' טז), ו'נסיכים' (תהלים, פ"ג יב). על פי המשמעויות האלה מסבירים רוב הפרשנים את 'נְדִיבֵי עַמִּים' כמנהיגי הגויים שהתאספו באותו מעמד כדי להביע את הכרתם באלהי ישראל.²⁹ הפרשנים הגורסים ש'נְדִיבֵי עַמִּים' הם נכבדי הגוים, קושרים את הכינוי 'עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם' לאותם גויים על שהצטרפו לאמונה באלהים, שהיא דרכו של אברהם.³⁰ ויסמן מציג דעה נוספת על פיה 'נְדִיבֵי עַמִּים' הם נשיאי שבטי ישראל, ומבסס את פירושו על השימוש שנעשה במושג 'עם' או 'עמים' לתאור שבטי ישראל.³¹ זליגמן מציע הסבר אחר לתואר 'נְדִיבֵי' ואומר: "המילה 'נדיבים' מעלה כמעט בלא יודעין בלב שומעה הוראת נד"ב אחרת, דהיינו 'מתנדבים', "והגוים זוכים לתואר הזה כי התנדבו להצטרף לעבודת האלהים". אם קושרים את הצעתו של זליגמן שעל פיה ה'נדיבים' הם 'מתנדבים', ונייחס ל'מתנדבים' את משמעות הפועל הזה בספר שופטים (ה' ב,ט), שם כוונתו 'לוחמים', ונצרף לכך את הצעתו של ויסמן שה'עמים' הם שבטי ישראל, ניתן לראות ב'נְדִיבֵי עַמִּים' את 'לוחמי ישראל' שהשתתפו בקרבות הכיבוש הנזכרים בפסוק ד.
________________________________________________________________
24. חכם, אלגביש, קיל, הערה 1 לעיל.
25. הערה 2 לעיל. 26. הערה 1 לעיל. 27. מלכ"א, כ' כב; תהלים, ע"ח לא, ועוד הרבה.
28. כך, סבור גם זליגמן, הערה 1 לעיל. קשר שבין תבוסת אויבי ה' ובין ההכרה במלכותו נעשה בכתובים נוספים, כמו:"ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ" (תהלים,י' טז), וכן בשמות, ט"ו יח; עובדיה, כא ועוד.
29 ראב"ע, הערה 1 לעיל ; חכם, הערה 1 לעיל , זליגמן, וייס, שביב. אלגביש, קיל, ויסמן (הערות 2,1 לעיל).
30. זליגמן מביא בהקשר זה את דברי חז"ל: "…עם אלהי אברהם, אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב, אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים", הערה 1 לעיל; זו גם דעתם של שביב, הערה 2 עיל; ויסמן, הערה 1 לעיל, עמ' 210, ועוד.
31. ראה הערה 3 לעיל.

על פי התפיסה שנְדִיבֵי עַמִּים הם לוחמי ישראל שחוגגים את נצחונם במלחמת כיבוש הארץ, פסוק י מתאר את הלוחמים שהתאספו על מנת להכריז ולהודות לה' על מימושה של הבטחתו לאברהם: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזּאת" (בראשית, ט"ו יח), ובהקשר הזה הם מזדהים כצאצאי אברהם ומכנים עצמם 'עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם'. הסבר זה תואם גם את סיומו של הפסוק שבו מתואר אלהים כ'מָגִנֵּי-אֶרֶץ', שהוא תואר המתקשר להבטחת אלהים לאברהם: "אָנכִי מָגֵן לָךְ" (שם,שם א).

כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי-אֶרֶץ מְאד נַעֲלָה.
—–התואר מָגִנֵּי-אֶרֶץ מוסב בדרך כלל בידי הפרשנים³² על 'נְדִיבֵי עַמִּים', שלשיטתם הם נכבדי הגוים. אולם פירוש כזה הוא אירוני, מאחר שהמעמד החגיגי המתואר במזמור מעיד שאותם גויים נחלו תבוסה מידי ה', וכיצד ניתן לקרוא למנהיגיהם מָגִנֵּי-אֶרֶץ? הרי לדעת אותם פרשנים הכרת הגוים באלהי ישראל מקנה להם כבוד והערכה כמי שהולכים בדרכו של אברהם, ואין זה ראוי שהמשורר יתייחס אליהם בצורה אירונית כ'מָגִנֵּי-אֶרֶץ'. לעומת זאת ויסמן³³ מזכיר אפשרות שהתואר 'מָגִנֵּי-אֶרֶץ' מכוון לאלהים. את האפשרות ש'מָגִנֵּי-אֶרֶץ' הוא תואר המיוחס לאלהים ניתן לבסס באמצעות עיון לא שגרתי, אם כי אפשרי על פי הלשון המקראית, בפסוק "כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי-אֶרֶץ". ה'כִּי' הפותחת את הצלע השלישית מנמקת את סיבת ההתכנסות החגיגית המתוארת בצלעות הראשונות: "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ / עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם". והנימוק הוא: (כִּי) "לֵאלֹהִים מָגִנֵּי-אֶרֶץ". ה'ל' הצמודה ל'אלהים' מתפרשת בדרך כלל כקיצור של 'אל'. אולם 'ל' יכולה לשמש גם לתאור סיבה,³⁴ במשמעות של 'בגלל', 'לכבוד', כמו בפסוקים: "בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ" (יהושע, ט' ט), או "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי" (יחזקאל, ל"ו כב). על פי זה תהיה כוונת הפסוק "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ / עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם / כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי-אֶרֶץ": 'עם ישראל התאסף לכבוד אלהים שהוא מגן הארץ.
הקושי לזהות את האלהים כ'מָגִנֵּי-אֶרֶץ' נובע גם מצורת הרבים של מָגִנֵּי, אך יש דוגמאות נוספות לשימוש שנעשה בצורת הרבים לגבי דמות יחידה כאשר מדובר בבעל סמכות. אלהים נקרא 'אֲדנֵי הָאֲדנִים' ולא אדון האדונים (דברים, י' יז; תהלים, קל"ו ג). פוטיפר, אדונו של יוסף, מתואר בלשון רבים: "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ" (בראשית, ל"ט כ), וכן בשמות, כ"א ח, שופטים, י"ט כו, ועוד הרבה. לגבי אלהים נעשה שימוש בצורת רבים גם בבראשית, א' כו;י"א ז; שמואל ב, ז' כג. בפרקנו אלהים הוא מלך שראוי להתייחס אליו בלשון מלכות שהיא לשון רבים. על כן אין מניעה בהקשר הזה שאלהים יתואר בלשון רבים, מה עוד שכח ההגנה המיוחס לאלהים בתואר 'מָגִנֵּי-אֶרֶץ' מתקשר לנושא הפרק המציג את אלהים כלוחם את מלחמות עמו – 'עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם', והתואר 'מָגִנֵּי-אֶרֶץ' נבחר מתוך התייחסות להבטחת ההגנה שהבטיח אלהים לאברהם: "אָנכִי מָגֵן לָךְ" (בראשית, ט"ו א).

מְאד נַעֲלָה.
המזמור מסיים בתאור רוממותו של האלהים מתוך רגשי התפעלות וההערצה שהם רוחשים לו במעמד הנוכחי.

________________________________________________________________
32. ראב"ע; רד"ק; זליגמן, הערה 1 לעיל,; שביב, הערה 2 לעיל, עמ' 79; קיל, הערה 1 לעיל, ועוד.
33. הערה 1 לעיל.
34. B.D.B הערה 23 לעיל, עמ' 514 g.

ב. דעות על הרקע ההסטורי לכתיבת המזמור
—–פרשנים שונים הביעו את הערכותיהם לגבי האירוע שהוביל לכתיבת המזמור:
חכם סבור שהמזמור נועד להאמר בעצרת חגיגית שנתכנסה להכריז על קבלת על מלכות שמים.
זליגמן סבור שהמזמור מתאר את נצחון האלהים בשדה הקרב, אולם אינו מזהה את זמנו המדויק.
לדעתו, המלכת ה' המתוארת בו היא תוצאת הנצחון על האויבים.
שביב סבור שהמזמור הוא שיר הלל שנאמר עם כיבוש הארץ, אם לקראתו, אם בעיצומו ואם בסופו.
וייס רואה בו מזמור אסכטולוגי הצופה לאחרית הימים כאשר כל האומות יעבדו את ה'.
קיל אינו מייחס את המזמור לתקופה מוגדרת או למעמד הסטורי מסוים, לדעתו מתאר המזמור תהליך שבו
יכירו כל עמי הארץ במלכות ה'. עם זאת נראה לו שהמשורר רומז במזמור לכיבושיו של יהושע בן נון.
ויסמן סבור שהמעמד המתואר במזמור הוא טקס המלכת ה', בין אם התקיים בפועל או שהוא דימוי אסכטולוגי
של אחרית הימים.
—–מכל ההערכות שנאמרו על מטרתו של המזמור וזמנו, נראה שהמבוססות ביותר הן של זליגמן המעריך שהמזמור נכתב לאחר נצחון במלחמה, וכן התרשמותם של קיל ושביב שמוצאים בו רמז לכיבושי יהושע, את המסקנה הזו ניתן לגבות בנימוקים הבאים:
א. התרשמותם של עמי הארץ מגדולת האלהים מתוך התבוננות בנצחונות שהוא מעניק לעמו, המתוארת בפסוקים ב-ד,
מאפיינת את תקופת יציאת מצרים וכיבוש הארץ. תגובות דומות באו לידי ביטוי בשירת הים, בדברי יתרו ובדברי רחב.
ב. בפסוק ד מדובר בנצחונם של ישראל על 'עמים' בלשון רבים, ולא על קרב שהתנהל מול אויב אחד. מצב כזה התקיים בכיבוש הארץ מול שבעת העממים, ומלכי עבר הירדן המזרחי.
ג. ביהושע, י' מב, מופיע פסוק המתאר את האוירה והאמונה בתקופת הכיבוש: "כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל"
וזהו המסר המרכזי של המזמור.
ד. פסוק ה מתאר את בחירת נחלותיהם של השבטים בידי ה'.
ה. כינויים של שבטי ישראל כ'עמים' והצירוף 'נדיבי עמים' המתייחס לבני ישראל, הם מינוחים המופיעים בספרי התורה, ובתקופת ההתנחלות הקדומה.
—–כל אחד מן הנימוקים לבדו עשוי להתפרש גם בדרך אחרת, אבל יש כאן הצטברות של מספר נימוקים שעשויים
להצביע על רקע הסטורי מסוים.