תהילים כ"ט - "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים"

___המזמור הוא תגובה פולמוסית נגד התפיסה הסינקרטיסטית שהיתה רווחת בעם שראה את ה' כשווה מעמד בפנתיאון האלים הלאומיים של עמי האיזור.

א מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעז: ב הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת-קדֶשׁ: ג קוֹל ה' עַל-הַמָּיִם אֵל-הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל-מַיִם רַבִּים: ד קוֹל-ה' בַּכּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר: ה קוֹל ה' שׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן: ו וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ-עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן כְּמוֹ בֶן-רְאֵמִים: ז קוֹל-ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ: ח קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵשׁ: ט קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אמֵר כָּבוֹד: י ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם: יא ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

א. מזמור כ"ט – תגובה פולמוסית לגבי מעמדם של 'בני אלים'

—–חוקרים רבים סבורים כי מזמור כ"ט 'הוא גלגולו של המנון נכרי שנתחבר בסוריה לכבודו של האל אדד, ונדד דרומה לא"י שם קבלוהו בני ישראל מן הכנענים או מהארמים¹. אבישור² דוחה בצורה מנומקת את שנים עשר המאפיינים שעליהם מבססים אותם חוקרים את מסקנתם, אך בה בעת אינו שולל את קיומה של "זיקה לשונית, סגנונית וספרותית בין מזמור כ"ט וכתבי אוגרית". לדבריו זיקה כזו "אינה מעידה על מקורו הכנעני של המזמור, אלא על קדמותו האפשרית של המזמור העברי ועל זיקתה הבולטת של השירה העברית הקדומה אל הספרות הכנענית".³
—–אבישור סבור שתכליתו של המזמור היתה להעביר מסרים דתיים באמצעות הלל לה' הנעלה על כל האלים, לאחר שגבר על אויביו, הכניעם והגיע למלוכת נצח⁴. אולם נראה כי מעבר לכוונה להלל את ה', השתמש המשורר במזמור כאמצעי פולמוסי בתקופה שחלקים מעם ישראל התייחסו אל האלהים כשווה מעמד בפנתיאון של אלים לאומיים, שאותם הכירו מתוך מגע עם עמי האיזור. אלים זרים אלה זכו לעתים ליחס של הערצה בעם ישראל עד כדי המרת עבודת ה' בעבודתם או בשיתופם בשילוב סינקרטיסטי עם עבודת ה'. עקבותיה של מציאות כזו נכרים בדברי הנביאים.⁵
—–את המסקנה הזו בדבר תכליתו של המזמור ניתן לבסס על ידי קריאה צמודה של הכתובים תוך התייחסות להקשרים המקראיים ולמשמעויות הנגזרות מהם.

שעשויים לשמש מושא לסגידה אנושית,אלא שסגידה כזו נאסרת על עם ישראל למרות שהיא מותרת לשאר העמים: "וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אתָם לְכל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם" (ד' יט). על פסוק זה אומר וינפלד:⁶ 'ה' חלק (קבע) את הכוכבים בתור אלוהיות לעמים השונים, ואילו את עם ישראל הועיד לשליטת עצמו': "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם,ד' כ).

—–'אלים' כיישויות נבדלות מה' נזכרים במקרא במקומות שונים, כמו: "מִי-כָמכָה בָּאֵלִם ה'".⁷ על הפסוק: "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרךְ לַה' יִדְמֶה לַה' בִּבְנֵי אֵלִים" (תהלים, פ"ט ז) אומר ברין:⁸ 'בהיגד זה אין משום פגיעה באופי המונותאיסטי של המזמור, באשר נקודת המוצא של הכתוב היא עליונותו ובלעדיותו של האל'. תפיסה זו תקפה גם לגבי שאר המקומות שבהם נזכרים 'אלים' המייצגים כוחות עליונים.
—–המזמור נפתח בקריאה אל 'בְּנֵי אֵלִים' להפגין את כניעתם לה', להודות בעליונותו מתוך הכרה בכבודו ובעוזו.
דרישה זו מובעת בהוראה "הָבוּ לַה'". הציווי 'הָבוּ' מתפרש בכתובים מסוימים כ'העניקו',⁹ אך מאחר ש'עוזו' של האלהים ו'כבודו' הן תכונות שקיומן נובע מעצם ההוויה האלהית, אין מי שיכול להוסיף עליהן.¹⁰ מתוך כך בהקשר הנוכחי ראוי לפרש את "הָבוּ לַה'", כקריאה המדרבנת את 'בני אלים' להכיר ולהודות בכבוד האלהים ובעוזו.¹¹
ב₂. ה' בורא עולם ושליטו
"קוֹל ה' עַל-הַמָּיִם אֵל-הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל-מַיִם רַבִּים. קוֹל-ה' בַּכּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר" (ג-ד)
—–שלא כמו 'בני אלים' שהם בעלי צורה וחומר, אלהים אינו מתגלה כדמות, והתקשרותו עם הבריאה הגשמית נעשית באמצעות קולו בלבד. קשר כזה מתחיל במעשה הבריאה: "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי..." (בראשית, א' ג,ו…), בדרך זו הוא מתקשר עם האדם ואשתו בגן עדן: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ …" (שם,ג' ח,יא). משה משחזר את מתן תורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם ראִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים, ד' יב), וכזה הוא הקשר עם משה בתקופת הנדודים במדבר: "וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במדבר, ז' פט). הענשת האויבים שהיא בעלת חשיבות מיוחדת במזמור נעשית אף היא באמצעות קולו של ה': "קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאיְבָיו" (ישעיהו, ס"ו ו), ועוד. כשאלהים מאתגר את איוב ומזמין אותו להחליפו, הוא מעמיד אותו במבחן ה'קול': "וְאִם-זְרוֹעַ כָּאֵל לָךְ וּבְקוֹל כָּמהוּ תַרְעֵם" (מ' ט).
________________________________________________________________________________
6. מ' וינפלד, עולם התנ"ך, דברים, תל אביב 1994, עמ' 64.
7. שמות, ט"ו יא; וכן בדברים, י' יז; תהלים, קל"ה ה, קל"ו א-ב.
8. ג' ברין, עולם התנ"ך, תהלים ב', תל אביב 1997, עמ' 77.
9. למשל שופטים, כ' ז; זכריה, י"א יב; איוב, ו' כב, ועוד.
10. בתהלים, ס"ח לה, נאמר: "תְּנוּ עז לֵאלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים", ועל כך אומר חכם: "ספרו בשבחו של אלהים ואמרו כי הוא בעל עז". ע' חכם, תהלים א-ב, ירושלים 1979, עמ' שצט. הסבר זה מתחזק מהחלק הבא של הפסוק, שבו נאמר על ה': "וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים", ובפסוק שאחריו נאמר: "הוּא נתֵן עז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים" (שם,שם לו). מזמור כ"ט אף הוא מסתיים ב"ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן", מכאן שאלהים הוא שמעניק 'עז' לאדם ולעם, ואין ביכלתם של 'בני אלים' להעניק לאלהים עז משלהם אלא להפנים ולהכיר את גודל כבודו ועוזו.
11. כמו בפסוק:"הָבוּ גדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים, ל"ב ג), שבו האדם אינו נקרא להעניק גדולה לה', אלא להכיר בגדולתו. רשב"ם מסביר את "הָבוּ גדֶל לֵאלֹהֵינוּ": "היו מודים על האמת". דברים, תורת חיים, ירושלים תשנ"ג, עמ' רסט. גם בB.D.B מוסבר 'הָבוּ לַה' שבמזמורנו, במשמעות של 'יחוס' ו'שיוך', כלומר, יש לייחס לה' את העוז וכבוד שמו.

BROWN, S.R. DRIVER, C.A.BRIGGS, A Hebrew and English Lexicon of the Old Testament , ערך 'יהב' סעיף 4. ,396 OXFORD,1979, p

"וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ-עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן כְּמוֹ בֶן-רְאֵמִים" (ו)
—–אין תמימות דעים בין פרשנים באשר לחלוקתו של הפסוק הזה לצלעות התקבולת, אך מבין ההצעות המקובלות נראית ביותר הצעתו של אבישור:¹⁸ "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ-עֵגֶל לְבָנוֹן / וְשִׂרְיוֹן כְּמוֹ בֶן-רְאֵמִים". על פי חלוקה זו ה'לבנון' שהם 'עצי הלבנון' מן הפסוק הקודם¹⁹ רוקדים 'כמו עגל' נוכח עוצמתו של ה' המופנית נגדם. ה'ריקוד' היא פעולה של תנועה מואצת שהיא תוצאה של רעידה מתוך פחד,²⁰ כך שבצלע הראשונה בפסוק ו מתוארים ארזי הלבנון שעל שבירתם דובר בפסוק הקודם, כשהם מפוחדים ורועדים כמו עגל המיועד לשחיטה.²¹
מחציתו השניה של הפסוק: "וְשִׂרְיוֹן כְּמוֹ בֶן-רְאֵמִים", מרחיבה את הרעיון שבצלע הראשונה ומוסיפה את העצים היוקרתיים הגדלים בהר השריון. השריון כמו הר הלבנון היה מקור לעצים ששימשו לפאר בם את צור, עליהם נאמר ביחזקאל: " בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר²² בָּנוּ לָךְ … אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ …" (כ"ז ה). כמו עצי הלבנון שבצלע הראשונה, כך מייצגים גם עצי השריון שבצלע השניה את אנשי הגאווה, שאף הם מתחלחלים ורוטטים לאחר שחזו בגדולת ה' ובכוחו. ה'רְאֵמִים' שאליהם נמשלים אותם בעלי גאווה, כמו ה'עגלים' שבצלע הקודמת מסמלים בדברי נביאים בעל חיים שנגזרה עליו מיתה: "חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם … וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם-אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם … כִּי יוֹם נָקָם לַה' …" (ישעיהו,ל"ד ו-ח).

"קוֹל-ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ" (ז)
—–'לַהֲבוֹת אֵשׁ' מסמלות את הדרך שבה משמיד אלהים את הרשעים: "לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים" (תהלים, ק"ו יח); "לֹא-יַצִּילוּ אֶת-נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה" (ישעיהו, מ"ז יד); "וַיִּבְעַר בְּיַעֲקב כְּאֵשׁ לֶהָבָה" (איכה, ב' ג), פעולת ה'חציבה' הוא תהליך הפקת האש, כמו: "וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחשֶׁת" (דברים, ח' ט), או "הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם" (ישעיהו, נ"א א), כך שפסוק ז מלמד שקול ה' יוצר את האמצעי שבאמצעותו הוא משמיד את הרשעים.

ד. ה' מזעזע את הטבע (ח-ט₁)
"קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵשׁ" (ח)
—–המדבר מקיים מציאות קשה, מסוכנת ומפחידה שמעוררת חלחלה בבני אדם: "אֵת כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (דברים, א' יט); "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם" (שם, ח' טו). אולם גם מדבר
נורא זה המאיים על כל חי, מתחלחל למשמע קולו של ה'. תאור זה מציב את האימה שמעורר קולו של ה' מעבר לכל מה שמוכר במציאות הקיימת. אל הקושי שבחיי מדבר נתוודע עם ישראל ביציאת מצרים כאשר נדד במדבר,²³ וכשהחרדה מקולו של ה' באה מצדו של המדבר שנוראותו מוכרת לעם, ניתן להתרשם מהשפעתו של הקול כתופעה שעולה על כל דמיון.

_________________________________________________________________________________
18. אבישור, לעיל הע' 1, עמ' 135.
19. מושג ה'לבנון' עשוי לייצג את 'ארזי הלבנון', כמו: "וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר" (ישעיהו, מ' טז); "וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן" (יחזקאל, ל"א טו).
20. בתהלים, קי"ד ד, שבו נאמר: "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים", מתוארים ההרים הרוטטים מתוך חרדה נוכח עוצמתו של ה': "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקב".
21. העגל כבעל חיים המיועד לשחיטה מופיע גם בבראשית, י"ח ז; שמ"א, כ"ח כד, ועוד. ה'עגלים' כסמל לתבוסה וכניעה מופיעים גם בדברי ירמיהו המדמה את גבורי המלחמה של מצרים לעגלים המיועדים לשחיטה: "גַּם-שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק" (מ"ו כא).
22. ה'שניר' הוא ה'שריון' (דב', ג' ט)
23. בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (במדבר, ל"ב ח), "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים" (דברים, א מו) "וְהַיָּמִים אֲשֶׁר-הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ … שְׁלשִׁים וּשְׁמנֶה שָׁנָה" (דברים, ב' יד).

"קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת" (ט₁)
—–הפועל יְחוֹלֵל משמעו מוליד,²⁴ והפסוק אומר כי קולו של ה' גורם לאילות ללדת. תאור זה רומז כנראה לאמונה עממית המופיעה באגדה התלמודית: "אילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת – אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם, ומתרפה ממולדה. ואלמלא מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה" (בבא בתרא, טז ב). אמנם אין בידינו המקור לאגדה הזו, אך דרך לידתן של האילות אפוף מסתורין, ועל כך כותב ביליק: "האילה יולדת בין הסלעים, וקשה לו לאדם להתבונן אל אורח חייה בעת לידתה".²⁵ כפי שנאמר כבר לגבי מזמור כ"ט כולו, המשורר פונה אל קהל שאמון על ניסוחי לשון ומסורת של דורות קודמים הכוללים גם מתרבותם של עמי האיזור.²⁶ יתכן שהאגדה אודות האיילה היתה ידועה באותם ימים, ועל רקע זה אומר המשורר כי קול ה' מבעית כל כך, עד שהאילה מגיבה כלפיו בזעזוע כמו על נשיכת הדרקון ומיד היא יולדת.

ה. ה' מלך שופט ומעניש (ט_3,2 – י)
"וַיֶּחֱשׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אמֵר כָּבוֹד" (ט_3,2)
—–ה'יערות' משמשים כמטאפורה בפי נביאים לתאר בהם עמים וצבאם. ירמיהו מתאר את מפלת מצרים כשהוא מדמה אותה ליער שחוטבי עצים באים לכרותו: "… וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים. כָּרְתוּ יַעְרָהּ…" (מ"ו כב-כג). יחזקאל בנבואה על ירושלים משווה את העם ליער: "וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב …הִנְנִי מַצִּית-בְּךָ אֵשׁ … וְרָאוּ כָּל-בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה"²⁷ (כ"א ג-ד). גם ישעיהו בנבואה על אשור משווה את הנהגתה ועמה לעצי יער: "וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד-בָּשָׂר יְכַלֶּה … וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם" (י' יח-יט). כך שחשיפת יערות המתארת את עקירת העצים וחיסולם, מסמלת השמדת עמים וממלכות.
—–כנגד חשיפת היערות המותירה את אדמת יריביו חשופה ולא מוגנת, ה' הוא בלתי פגיע ונמצא בהיכלו, שהוא ארמון של מלך: "בְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אמֵר כָּבוֹד".

"ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם" (י)
—–עד כה תאר המזמור כיצד לאחר מעשה הבריאה התגלה כוחו של ה' במציאות הקיימת בשליטה בלתי מוגבלת כמלך כל יכול, ומצב זה מתואר בפסוק י: "וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם". אלא שמעמד המלוכה מאופיין בשני תפקידים מרכזיים, עשיית מלחמה ומשפט.²⁸ בפסוקים הקודמים תוארה מלכות ה' בהקשר של לחימה והתגברות על אויבים, פסוק י משלים את מאפייני המלוכה ומתאר את פעילותו של ה' כשופט שדן את האנושות מראשית קיומה, כשגזר עליה את עונש המבול.

__________________________________________________________________________________
24. כפי שהוא מופיע בפסוקים: "חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמר" (איוב, ל"ט א); "הַבִּיטוּ… וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיהו, נ"א ב); "הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם-יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי-חָלָה גַּם-יָלְדָה צִיּוֹן אֶת-בָּנֶיהָ" (שם, ס"ו ח).
25. א. ביליק, אנציקלופדיה מקראית א'. ירושלים תשל"ח, ערך 'איל, אילה', טור 264. גם בספר איוב עולה שאלה הקשורה בלידתן של האילות (ל"ט א).
26. תופעה זו אינה מיוחדת למזמור כ"ט, מאחר שהיא משתקפת גם בדברי נביאים, ומשוררי תהלים בישעיהו, כ"ז א, נ"א ט, תהלים, ע"ד יג, ועוד.
27. י.צ. מושקוביץ מסביר כי ה'יער' הוא כינוי לכלל האוכלוסיה המשולים לעצים'- ספר יחזקאל, ירושלים 1985, עמ' קמב.
28. העם ביקש משמואל מלך שישפוט אותם וילחם עבורם: "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת- מִלְחֲמתֵנוּ" (שמ"א, ח' כ); אבנר שידל את העם להמליך עליהם את דוד בזכות כח הלחימה שלו: "בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמ"ב, ג' יח), ועל מעמדו של דוד כשופט נאמר: "וַיְהִי דָוִד עשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל-עַמּוֹ"(שם, ח' טו). אבשלום שידל את העם להעביר אליו את מלכות אביו על ידי הבטחות לעשיית דין צדק (שמ"ב, ט"ו ג-ו). כך שעשיית מלחמה ומשפט שהם תפקידים מרכזיים של מלך, מאפיינים גם את פעולותיו של ה' במלכו של עולם.

הפועל י.ש.ב מופיע בפסוק י פעמיים: יָשָׁב / וַיֵּשֶׁב. הראשון שבהם – "יָשָׁב", מתאר את ישיבתו של ה' על כסא המשפט, שהוא התאור המקובל למעשה השפיטה.²⁹ הפועל השני – "וַיֵּשֶׁב", מתאר את מעמדו המלכותי של ה', מאחר שמעשה ההמלכה מקבל תוקף כאשר המלך 'יושב' על כסאו.³⁰

"ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".(יא)
—–כאשר העמים הזרים שעובדים את בני אלים נשפטים ונענשים בידי ה', אין ביכולתם של בני אלים להושיע אותם, אולם לעם ישראל שהוא עמו, ה' מסייע, שומר עליהם, מעניק להם עז ומברך אותם בשלום.

ו. המסקנות אודות מטרת המזמור
—–לאור המסרים שהובאו במזמור בדבר הנהגת ה' בעולם, ובהתחשב בכך שהנמענים אליהם הופנו המסרים הללו הם 'בני אלים' שנדרשים להפגין את כניעתם לפניו, עולה המסקנה כי תכלית המזמור היא הדרישה מ'בני אלים' להודות בעליונותו של ה' עליהם. הצורך בהודאה כזו מלמד שקהל היעד שעבורו נכתב המזמור לא היה משוכנע בעליונות כזו, כפי שניתן להיווכח מדברי נביאים המעידים שהיו תקופות בהן התייחסו חלקים של החברה הישראלית אל אלהי ישראל כמי שנמצא בתחרות מול אלים אחרים. תופעות אלו מתגלות בתקופות קדומות יותר בימי שמואל (שמ"א,ז' ג-ד), ואליהו (מל"א, י"ח כא), וגם בדברי נביאים אחרונים בסוף תקופת בית ראשון, בגלות בבל ושיבת ציון.³¹
—–מן האמור לעיל, נראה שמזמור כ"ט נכתב כדי לחדד את ההבחנה בין 'בני אלים' שהם אלהי העמים לבין ה' שאין מחסום לכוחו, תומך בעמו, מציל אותם מאויביהם, ואין מי שיכול להתחרות בו. הפניה ל'בני אלים' בתאור גדולת האלהים בבריאה, בשליטתו בטבע ובהנהגת האנושות, באה להמחיש את הפער שלא ניתן להכחשה או לגישור, בינו לבינם.

ז. 'הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים'
—–פתיחת המזמור: "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעז" מופיעה בנוסחא שונה במקצת במזמור צ"ו ז, ובדבה"א, טז כח: "הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעז". אבישור³² ופרשנים נוספים מסבירים את החלפת 'בני אלים' ב'משפחות עמים', בהתחזקותה של ההשקפה המונותאיסטית בתקופה שבין יצירת מזמור כ"ט ובין זמן כתיבתו של מזמור צ"ו. כתוצאה מכך במקום לציין את נחיתותם של בני אלים מול עליונות ה', כמו בכתובים שבהם מוזכרים

_________________________________________________________________________________
29. "כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט…" (שם, קכ"ב ה); "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא-דִין" (משלי, כ' ח), וכך מתואר גם מעמדו של ה' כשופט הארץ: "יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק" (תהלים, ט' ה).
30. אישוש מלכותו של שלמה נעשתה בישיבה על כסא אביו: "וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה" (מל"א,א' מו). בדומה לכך מבטיח אלהים לדוד: "לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי ישֵׁב עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" (מלכ"א, ח' כה).
31. צפניה שפעל בתקופה שקדמה לגלות בבל, מאשים את העם בעזיבת ה' כדי לעבוד את צבא השמים, ובסינקרטיזם שמצא ביטוי בשבועה המשתפת את שם ה' ושמו של מלכם אלהי עמון (א' ד-ה). הצורך להמעיט באותם ימים מכבודו של מלכם מול אלהי ישראל, מוצא ביטוי בדברי ירמיהו המתאר את בני עמון המגורשים מארצם בידי ה' יחד עם מלכם אלהיהם, מבלי שתהיה ביד מלכם אפשרות לעזור לעצמו ולמאמינים בו (מ"ט ב-ג). על עבודת הכוכבים מוכיח ירמיהו את העם סמוך לחורבן הבית (ז' יח). והודאה בענין זה נאמרת מפי העם עצמו (מ"ד טז-יט). סמוך לשיבת ציון מצא ישעיהו לנכון ללעוג לעבודת האלילים כדי לשכנע את העם שיש בכוחו של ה' להשיבם ארצה (מ' יח-כ; מ"ו ה-ז).
32. לעיל הע' 1, עמ' 132.

—————————————————————–