תהלים ח': 'מה אדיר שמך' או 'בשמך נבוס קמנו'1
המזמור בא ליישב את הסתירה שבין אנושיותו הפגיעה של האדם ובין היותו שליט על הארץ וכל אשר בה.
א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד: ב ה' אֲדנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם: ג מִפִּי עוֹלְלִים וְינְקִים יִסַּדְתָּ עז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: ד כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: ה מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו: ח צנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי: ט צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עבֵר אָרְחוֹת יַמִּים: י ה' אֲדנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ:
1. דעת פרשנים על תכליתו של המזמור
—–פרק ח' בתהלים הוא מזמור המהלל את אלהים על גדולתו במעשה הבריאה (ד), ועל החסד שהוא מעטיר על האדם שהוא בן חלוף, חסר ערך ופגיע (ה),2 בכך שנתן לו שליטה על הארץ וברואיה (ו-ט).
—–מקריאה ראשונה ניתן להתרשם בקלות משני הנושאים הללו – גדולת ה', והקטביות במעמדו של האדם, אולם קיים גיוון בדעותיהם של הפרשנים מהו המסר המרכזי שאותו ביקש המשורר להעביר במזמור. יש מי שמוצא איזון בין שני הנושאים,3 לעומת מי שרואה בדברי ההלל לאלהים את הנושא המרכזי שבפרק.4 גישה פרשנית אחרת מתמקדת בקטביות במעמדו של האדם מבלי להתייחס לקשר המיוחד שבינו ובין האלהים.5
—–כיוון שונה לחלוטין נוקט מלבי"ם, שסבור כי המזמור נוצר על רקע התמודדות עם עמדה פילוסופית שכפרה בהשגחה האלהית על הארץ בכלל ועל האדם בפרט, וכתוצאה מכך דחתה גם את תפיסת הגמול.6 מלבי"ם סבור שבעל המזמור מתפלמס עם העמדה הפילוסופית הזו, וטוען כלפיה שהאדם הוא נזר הבריאה שממלא שליחות אלהית, ועל כן נמצא בהשגחת האלהים שנתן לו מצוות ושופט אותו על פי מעשיו במידה כנגד מידה.7
________________________________________________________________________________________
1. תהלים, מ"ד ו.
2. המושג 'אֱנוֹשׁ' מכוון לאדם במצבו הנחות והפגיע, כמו ב'אנוש כחציר ימיו' (תהלים, ק"ג טו), וכן איוב, י"ד יט, כ"ה ו, ועוד. מלבי"ם מסביר: 'שם אנוש מורה על ההקטנה, האנוש הקטן מאד מצד קוטן גופו וחולשתו מצד שפלת מקומו, מצד פחיתת כחותיו הטבעיים'. מלבי"ם, אוצר הפירושים ב, ישראל , עמ' רצא.
3. ו' קלנר, 'מה אנוש, הרהורים על תהלים פרק ח', מולד, יא (תשי"ד), עמ' 295-292.
4. י' אברהמס, 'גדלות הבורא האדם והטבע, תהלים ח', מחניים, קט (תשכ"ז), עמ' יא-טז.
5. ע' חכם, ספר תהלים, כרך א, ירושלים תשל"ט, עמ' לב.
6. העמדה הפילוסופית שעליה מדבר מלבי"ם דומה לדבריו של הפילוסוף בספר הכוזרי: 'וכן מרומם הוא האלוה, לדעת הפילוסופים, מעל ידיעת הפרטים, כי הפרטים משתנים מרגע לרגע, אולם בידיעת האלוה לא יתכן כל שינוי. נמצא שאין האלוה מכיר אותך, ועל אחת כמה וכמה אינו יודע כונתך ומעשיך, וכל שכן אינו שומע תפילתך ולא רואה תנועותיך'. ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תרגום יהודה ב"ר שמואל אבן שמואל, ירושלים תשל"ג, עמ' ב.
7. לעיל הערה 2, עמ' רפט.
על מנת לבחון עד כמה מבוססת כל אחת מן הגישות הפרשניות, יש לעיין במזמור בקפידה תוך שימת לב לדרך שבה ניסח המשורר וערך את מסריו, ומתוך הבחירות הלשוניות וקישורי התכנים ללמוד על המטרה שאליה כיוון את המזמור.
2. "מה אדיר שמך" (ב2)
2א. 'אדיר'
—–"ה' אֲדנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם" (ב) – עיון מדוקדק לבירור המסר בפסוק ב הוא בעל חשיבות מרובה, מאחר שהפסוק הפותח עשוי לשמש חץ רעיוני שמצביע על הכיוון שאליו מנחה המשורר את הקורא, ולהוות בסיס להתייחסותם של המסרים שבהמשך.
—–עיון מוקפד בפסוק מעלה כי התואר 'אַדִּיר' שהוא מושג מרכזי להבנת המסר בפסוק, לא זכה להסבר אחד המקובל על כל הפרשנים. כל אחד מן הפרשנים שהערכותיהם הובאו לעיל חש בחשיבותו של המונח הזה למסר שבמזמור, ומתוך כך התאים את משמעו לדרכו הפרשנית, כשחלקם הגדירו אותו בצורה מפורשת, ואצל אחרים מסתברת המשמעות מתוך ההסבר הרחב שהעניקו לפסוק. המשמעויות שנבחרו על ידם כוללות את ההגדרות: 'נשגב', 'קדוש',8 'דבר פלא',9 'חוזק',10 'גבורה',11 'מרשים ביותר',12 'נערץ',13 'מפואר',14 'גדול ומהולל'.15 בגלל משקלו הרב של המושג הזה להבנת הפסוק, ראוי לעמוד בצורה מדויקת ככל שניתן על משמעו של התואר 'אַדִּיר' במינוח המקראי.
—–בדיקה בכתובים המקראיים מעלה כי בכל מקום שנעשה במקרא שימוש בתואר 'אַדִּיר' הוא קשור בתופעה של 'כח', 'חוזק' ו'עוצמה'. מכל הפרשנים שנזכרו לעיל רק בעל מצודת דוד ורד"ק הסבירו בהקשר של המזמור את 'מָה-אַדִּיר' במשמעות של 'חוזק' ו'גבורה': 'מה מאד חזקת' (מצודת דוד), ו'בכל הארץ נראית גבורתך' (רד"ק).
—–מתוך עשרים ושמונה הפעמים שבהם מופיע התואר 'אַדִּיר' במקרא, שש פעמים הוא מיוחס לה', ופעמיים מתוכם הוא מופיע בפרקנו (ב,י). בארבעת הפסוקים האחרים שבהם הוא מופיע בהקשר הזה, הוא מתאר 'כח' ו'עוצמה' (שמ"א,ד' ח; ישעיהו,ל"ג כא; תהלים, ע"ו ה, צ"ג ד). במשמעות דומה הוא מופיע גם בעשרים ושנים הפסוקים האחרים.16 מאחר שבכל הפסוקים בהם מופיע התואר אַדִּיר במקרא הוא קשור בחוזק, עצמה וכח, אין סיבה לייחס לו משמעות שונה בפרקנו ללא הצדקה מנומקת.
2ב 'שִׁמְך'
—–לאחר שהתבסס משמעו של התואר 'אַדִּיר' יש לבחון את טיבו של הנושא המוערך כ'אַדִּיר' בפסוקית 'מָה-אַדִּיר שִׁמְך'. כל הפרשנים שנזכרו למעלה מסכימים כי 'שִׁמְך' מתייחס לאלהים, כפי שאומר רד"ק: 'כי שמו הוא והוא שמו'. ברור כי ה'שם' שמובא בפסוק בהטיית שייכות לגוף שני מכוון אל 'ה' אֲדנֵינוּ', אך כדי לדייק בכוונתה של הפניה הזו לאלהים, יש לבחון את המשמעות המקראית של המושג 'שם' בהקשר של הקב"ה.
_________________________________________________________________________________
8. רש"י, מקראות גדולות, הוצאת אשכול, ירושלים,תשל"ו.
9. ראב"ע,לעיל הע' 8 ; 10. מצודת דוד,לעיל הע' 8. 11. רד"ק, הפירוש השלם על תהלים, ירושלים תשל"ט, עמ' כה.
12. מלבי"ם, לעיל הערה 2, עמ' רפט. 13. קלנר, לעיל הערה 3 . 14. אברהמס, לעיל הערה 4. 15. חכם, לעיל הערה 5, עמ' ל.
16. למשל בשמות, ט"ו י, מסביר חכם: 'מים עמוקים ושוטפים בחזקה'. ע' חכם, ספר שמות, ירושלים 1991, עמ' רעב; את הפסוק בשופטים, ה' כה: 'בספל אדירים', מתרגם אונקלוס: 'בפיילי גבריא'. מקראות גדולות, שופטים, ירושלים תשל"ו. זרטל מביא על פסוק זה את פירושו של לינדארס שמסביר 'ספל אדירים': 'ספל המתאים לגיבורים', א' זרטל, 'סודו של סיסרא', אור יהודה תש"ע, עמ' 301-300. בישעיהו ל"ג כא, מסביר חכם: 'צי של אניות מלחמה חזקות'. ע' חכם, ספר ישעיהו א, ירושלים תשמ"ד, עמ' שמח. וכך גם בשאר הפסוקים בהם מופיע התואר 'אדיר'. וכך בשאר הכתובים.
-בדיקה כזו מעלה כי את השימוש שנעשה ב'שמו' של הקב"ה במקרא, ניתן למיין לשלוש קבוצות. לעתים ה'שם' מופיע כשם נרדף ל'אלהים', כמו בדברים,כ"ח נח: "לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ", במקומות אחרים 'שם ה" מסמל את כבוד האלהים, כמו בדברים,י"ב ה: "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ", ופעמים הכוונה לשם האלהים ממש, בצליל אותיותיו, כמו למשל בויקרא,כ"ד טז: "וְנֹקֵב שֵׁם-ה' מוֹת יוּמָת".
—–האפשרות הראשונה מבין השלוש אינה מתיישבת עם הדרך שבה מטה המשורר את ה'שם' בפניתו לקב"ה. ההטייה 'שִׁמְךָ' מלמדת שאין הכוונה לשם נרדף ל'אלהים', אלא מושג המאפשר הטיית שייכות בהקשר של האלהים. לו התכוון המשורר לזהות את ה'שם' עם ה'אלהים' היה אומר: 'מה אדיר אתה'.
—–האפשרות ש'שם' האלהים הוא 'כבוד' האלהים, עשויה להתאים לצורת ההטייה שבה מופיע ה'שם' בפסוק, אולם במקרה כזה נוצר קושי בצירוף 'מָה-אַדִּיר שִׁמְך', מאחר שהתואר 'אַדִּיר' מבטא כח ועוצמה גשמיים, ו'כבוד ה" הוא מושג מופשט. האפשרות השלישית שעל פיה ה'שם' מכוון לשם האלהים כשהוא מבוטא באותיותיו, מאפשרת את הטיית ה'שם' בפסוק, וגם תואמת רעיון מצוי בתהלים, אשר קושר בין הקריאה בשם ה' (שִׁמְך) לבין גילוי כוחו של ה' (אַדִּיר) לטובת האדם הקורא בשמו, כמו:"וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא-עָזַבְתָּ דּרְשֶׁיךָ ה'" (תהלים,ט' יא), וכן: "יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (שם, כ' ב), ועוד.17
—–לאור בירור משמעם של 'אַדִּיר' ו'שִׁמְך', ניתן להסביר את פסוק ב בדרך הבאה: לאחר פניה של ענווה וכבוד אל ה': "ה' אֲדנֵינו", מכריז המשורר בהתפעלות על הכח הנובע מהזכרת שם ה' בארץ: "מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ". חלקו השלישי של הפסוק: "אֲשֶׁר-תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם" הוא משפט זיקה המתאר את כבודו ותפארתו של "ה' אֲדנֵינו" שבחלק הראשון. ניתן לפשט את הבנת הפסוק אם מצמידים את משפט הזיקה לחלקו הראשון של הפסוק (השם הזוקק) ולקראו בדרך הבאה: "ה' אֲדנֵינוּ" / "אֲשֶׁר-תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם" / "מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ".
3. התנאים להענות ה' לקריאה בשמו (ג)
—–בדרך כלל מסבירים את פסוק ג : "מִפִּי עוֹלְלִים וְינְקִים יִסַּדְתָּ עז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם", כהבעת הערצה לאלהים.18 יש הסבורים שהמשורר מהלל את האלהים בפסוק הזה על כושר היניקה של התינוקות, שהוא הפלא הראשון שמתגלה באדם עם לידתו,19 ויש המייחסים זאת למלמול שנשמע מפיהם של התינוקות, שמהווה הוכחה לנפלאות הבריאה.20
—–אולם הסברים אלה שלא נובעים מפשוטו של מקרא, אינם מתקשרים ל'עז' שאלהים מפעיל נגד אויביו בהמשך הפסוק21, וגם אינם משתלבים ברצף עניני עם הפסוק הקודם, שמכריז על ה'כח' שאלהים מפעיל בארץ בתגובה לקריאה בשמו.
—–לעומת זאת, הפירוש שיוצע להלן, קושר את מוצא פיהם של ה"עוֹלְלִים וְינְקִים" ל'עוזו' של האלהים שנזכר בפסוק, וגם ממשיך את ענינו של פסוק ב על ידי הצגת התנאים שנדרשים מן האדם שרוצה להוושע בעזרת הכח הטמון בשם ה'.
_________________________________________________________________________________
17. רעיון זה מופיע גם במזמורים הבאים: כ' ח; ל" כא; ל"א יח;ל"ד, ה,ז; מ"ד,ו; נ' טו; נ"ד, ג; צ"א יד; ב' ח; רעיון דומה מופיע באיכה,ג' נה-נז: " קָרָאתִי שִׁמְךָ ה', מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת… קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ, אָמַרְתָּ אַל-תִּירָא."
18. רש"י סבור כי העוללים והיונקים המפארים בפיהם את ה' הם הכהנים והלויים השרים בבית המקדש. לעיל הערה 8.
19. רד"ק, לעיל הערה 9, מצודת דוד, לעיל הערה 9.
20. מלבי"ם, לעיל הערה 2; אברהמס, לעיל הערה 4; חכם, לעיל הערה 5, עמ' ל.
21.למרות שחכם שותף לפירוש האחרון הוא אומר: "לא נתברר מה ענין השמדת הצוררים אצל שבח האל האמור לפני כן".
3א 'מִפִּי'
—–התנאי הראשון שחייב להתממש כדי שאלהים יפעיל את כוחו לטובת האדם הזקוק לעזרתו, מוצג במילה הפותחת: 'מִפִּי'. תנאי זה מלמד שכדי להפיק את הכח המצוי בשם האלהים שעליו דובר ב"מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ", האדם אמור לפנות אל האלהים ולבקש את עזרתו במו 'פיו'. על התלות שבין קריאה בשם ה' ובין מעורבותו של האלהים לטובת המתפלל ניתן לעמוד מפסוקי תהלים שצוטטו בסעיף 2ב.22
3ב,ג 'עוֹלְלִים וְינְקִים'
—–שני המושגים הבאים: 'עוֹלְלִים וְינְקִים' הם שני תנאים נוספים שחייבים להתקיים כדי שאלהים יפעיל את כוחו לטובת האדם הקורא בשמו. פשט הפסוק מלמד שהקריאה בשם ה' נשמעת מפיהם של 'עוֹלְלִים וְינְקִים'. אולם מאחר ש'עוֹלְלִים וְינְקִים' הם יישויות חסרות יכולת דיבור ממשי וגם אינם בעלי מודעות בשלה לתפילה, לא ניתן להסביר את המושגים הללו כפשוטם, אלא לראות בהם תאורים מטאפורים למצב אנושי דומה לזה של ה'עוֹלְלִים וְינְקִים'.
—–מלבי"ם מסביר את טיבם של ה'עוֹלְלִים וְינְקִים' ואומר:'עוללים ויונקים הוא האדם אשר חמרו חלוש מאד.23 מלבי"ם איפיין בצדק את העוללים והיונקים בחוסר אונים גופני, עם זאת הוא לא התייחס לתכונה נוספת המאפיינת אותם, בהיותם תמימים וטהורים מבחינה מוסרית. נראה ששתי התכונות הללו מגולמות בשני התאורים – 'עוֹלְלִים' ו'ינְקִים'. כינוי אחד משקף חוסר אונים גשמי, ותאור שני את חפותו של האדם ואת הטוהר המוסרי שלו. חוסר האונים הנדרש מן האדם המבקש את עזרת האלהים, נובע מכך שהאדם הפונה לעזרת האלהים חייב תחילה לעשות כל שבכוחו כדי להיחלץ מאויביו, ורק אם עמד בתנאי הזה ונותר חסר אונים וללא מוצא, אלהים ייענה לקריאתו. אם האדם ישב בחיבוק ידיים בציפייה שאלהים יושיע אותו, אלהים לא יתערב לטובתו, בבחינת 'אלהים עוזר למי שעוזר לעצמו'. התנאי הנוסף ב'עוֹלְלִים וְינְקִים' הוא שהאדם יהיה טהור מבחינה מוסרית, שאין בו זדון ורשע, כי אלהים לא יסייע למי שמתנכל ומזיק לזולת.
3ד 'יִסַּדְתָּ עז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ'
—–כתוצאה מקריאתם של האנשים שהם בבחינת 'עוֹלְלִים וְינְקִים' יפעיל ה' את כוחו להושיעם, וזה שנאמר: "יִסַּדְתָּ עז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ". לכאורה קיים קושי מכך שבתגובה לקריאת ה'עוֹלְלִים וְינְקִים' המבקשים להנצל מאויביהם, אלהים מפעיל כוח נגד אויביו שלו. אולם התאור לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ מצביע על התנאי הרביעי, והוא שאויבי האדם הם גם אויבי האלהים. אם האדם הקורא לה' חש מאויים על ידי מי שנראה בעיניו 'אויב', אבל ה'אויב' הזה אינו מפר במעשיו את חוקי ה', אלהים לא ייענה לקריאה. מצד שני, אם ה'אויב' רודף את האדם תוך פגיעה בחוקי האלהים הוא נחשב גם לאויב ה', ואלהים יתערב לטובת האדם הקורא בשמו. הזהות שבין אויבי האלהים לבין אויביו של האדם מתבררת מסיומו של הפסוק, שבו מתוארים האויבים ללא הטיית יחוס לה' אלא בצורה כללית: "לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם". בפעם הזאת מדובר באויביו של המתפלל, לאחר שהובהר שהם גם אויבי ה'.
—–לסיכום, פסוק ג מציג ארבעה תנאים המחייבים את האדם הזקוק למעורבות האלהים על מנת 'לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם':
1. על האדם לפנות לאלהים ולבקש את עזרתו- 'מִפִּי'.
2. האדם חייב למצות את כל האפשרויות העומדות לרשותו כדי לחלץ עצמו מן הצרה – 'עוֹלְלִים'.
3. האדם חייב להיות נקי מבחינה מוסרית– 'ינְקִים'.
4. אויבו של האדם פועל נגד חוקי ה', ועל כן הוא נחשב גם לאויב ה' – 'יִסַּדְתָּ עז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ'.
_________________________________________________________________________________
22. בתהלים ס"ו מדגיש המשורר כי פנה אל ה' במו 'פיו', ועל כן קריאתו נענתה: "אֵלָיו פִּי-קָרָאתִי וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי … אָכֵן שָׁמַע אֱלֹהִים הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי" (יז)
23. מלבי"ם, לעיל הערה 2, עמ' רצ.
4. הספקנות כלפי תופעת "מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ" (ד-ט)
—–פסוקים ד-ט קשורים אף הם לקריאה 'מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ'. אולם בניגוד לנימת ההתלהבות שבה הכריז המשורר על התופעה בפסוק ב, בפסוקים אלה הוא מסתייג ממנה ומקשה עליה. הסתייגות זו מתעוררת נוכח נפלאות הבריאה שמעלות תמיהה כיצד ה' שברא כל אלה שם לב לדברים חסרי ערך כמו האדם: "כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (ד-ה). הפליאה בפסוקים ד-ט נובעת מהתפיסה ש'התגייסותו' של האלהים לטובת האדם ש'מפעיל' אותו, כפי שמשתמע מהקריאה 'מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ', אינה עולה בקנה אחד עם נשגבותו ורוממותו. השתאות זו מחריפה מכך שהקשר בין האלהים והאדם אינו מקרי או זמני, אלא אלהים הגביה את האדם כמעט למעלתו שלו כשהעניק לו שליטה על הארץ ובעלי החיים שבה: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו. צנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עבֵר אָרְחוֹת יַמִּים" (ו-ט).
—–הצגת שתי העמדות המנוגדות לגבי היחסים שבין האלהים והאדם, 'מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ' מצד אחד, וכנגדו – 'מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ', משקפת עימות בין התפיסה האמונית הדוגלת בהשגחה פרטית, ובין עמדה פילוסופית המסבירה שגדולתו של האלהים אמורה לנתק אותו מן היצורים הנחותים שבארץ.
—–על עימות כזה הצביע מלבי"ם בפירושו, כשאמר שכוונת המשורר במזמור היתה להכריע בין שתי התפיסות הללו: 'ע"ז בא המשורר במזמור הזה וערך נגדם מערכה פילוסופית ובטל טענותיהם בדברים ראויים …".24
לדברי מלבי"ם ניתן לדחות את דברי הספקנות שבפסוקים ד-ט, על בסיס שתיים מסגולותיו של האדם המצדיקות את יחסו המיוחד של אלהים כלפיו. הראשונה שבהן היא מעמדו של האדם כנזר הבריאה שעבורו נוצר העולם: 'וצאצאי הארץ כולם נבראו אך בעבור האדם שנברא אחרון לכולם, כי בו ועל ידו השיג המציאות כולו את השלמות ואת תכליתו האחרון אשר לו', והשניה מבוססת על כך שהאדם נוצר כדי לתקן את העולם ולהשלים אותו בקיום המצוות: 'ובעבורו ראתה החכמה העליונה להוציאו אל היש, ומין האדם כולו היה אך בעבור השלם אשר ישמור מצות ה' ופקודיו'.
—–בדומה לדעתו של מלבי"ם, גם במאמר הנוכחי עולה המסקנה שכוונת המשורר היתה להציג את הפולמוס בין ההשקפה האמונית ובין העמדה הפילוסופית בנושא ההשגחה האלהית. אולם מלבי"ם שמתייחס לעמדה הבקורתית שבפסוקים ד-ט, לא מציג מתוך המזמור את עמדתה של התפיסה האמונית החולקת עליה, וגם נימוקיו להצדקת רעיון ההשגחה אינם לקוחים מגוף המזמור. טענתו כי האדם הוא נזר הבריאה אשר משלים את מעשה האלהים שבארץ לא נוגדת את הגישה הספקנית במזמור, שמצד אחד מתארת את מעמדו הרם של האדם בארץ אך מצד שני מתריסה מדוע העניק אלהים לאדם שהוא אֱנוֹשׁ מעמד כה גבוה. נימוק נוסף שבאמצעותו מצדיק מלבי"ם את רעיון ההשגחה מתבסס על קיום המצוות שבהן מחויב האדם. אולם גם נימוק זה לא נמצא בפרק שאינו מזכיר את נושא המצוות. למרות שמלבי"ם אומר כי המשורר דוחה את דעת הפילוסופים ב'צורה ראויה', לא הביא מגוף המזמור את אותם 'דברים ראויים' שלשיטתו דוחים את הביקורת.
—–לעומת זאת, במאמר הנוכחי שתי העמדות המתעמתות מצוטטות בתוך המזמור. תחילה העמדה הדוגלת בהשגחת האלהים על האדם בארץ, שמתגלה בהענות האל לעזרת האדם הקורא בשמו ב"מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ" (ב), ובעקרון הגמול ב"יִסַּדְתָּ עז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ" (ג). כנגדה מובאת הדעה הגורסת שגדולתו האינסופית של האלהים אינה אמורה להתחבר עם קטנותה של מציאות חיי האדם ב"מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (ד-ט).
—–הצגתן של שתי העמדות הללו במזמור, מביאה את הקורא לידי צורך להכריע ביניהן, ומעוררת ציפיה שהמשורר יישב את המחלוקת על ידי בחירה מנומקת של אחת מהן, או על ידי ביטול הסתירה בדרך כלשהיא. אולם חיפוש אחר פתרון אפשרי בתוך המזמור נתקל בקושי, מאחר שהצגת העמדות הסותרות מיצתה את המזמור כמעט בשלמותו, וכל שנותר הוא הפסוק האחרון, שחוזר על שני חלקיו הראשונים של פסוק ב: "ה' אֲדנֵינוּ / מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ" (י).
___________________________________________________________________________________
24. לעיל הערה 7.
5. יישוב הקושיה (י)
—–פרשנים הנדרשים לשאלה מדוע פסוק י חוזר על חלקים מפסוק ב, סבורים שהפסוק המסיים בא לחזק את דברי השבח לה' על גדולתו וחסדיו,25 ויש מהם שמתייחסים לשאלה מדוע פסוק י אינו מצטט את פסוק ב בשלמותו.26
—–אם מבקשים לעמוד על תרומתו של פסוק י למסר שבמזמור, יש להתייחס לחשיבותה של הפסוקית המצוטטת בו: "ה' אֲדנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ", שנוסף להיותה נקודת מוצא של המזמור, היא גם הציר שסביבו הוא מתפתח, כשחלקו של המזמור מרחיב ומפרט אותה (ג), וחלקו מתעמת עמה (ד-ט). יתר על כן, כפי שיתברר להלן, באמצעות פסוקית זו מיישב המשורר את המחלוקת שבין שתי העמדות הסותרות, וכתוצאה כך מתקבלת גם תשובה לשאלה מדוע פסוק י אינו מצטט את חלקו האחרון של פסוק ב.
—–קריאה מחודשת בפסוק י מעלה כי יש בו חלק שעד כה לא זוהה עם אף אחת מן העמדות המתעמתות, והכוונה להצהרה "ה' אֲדנֵינוּ" הפותחת את המזמור. הכרזה זו אינה מייצגת אף אחד מן הצדדים במחלוקת בדבר יחסו של האלהים אל האדם. יתר על כן, בעוד שאר פסוקי המזמור חלוקים בנושא יחסי אלהים – אדם, ההצהרה "ה' אֲדנֵינוּ" מהפכת את כיוון היחסים כשהיא מציגה את יחסו של האדם אל האלהים. חריגותה של ההצהרה הזו ביחס לנושאים האחרים מעורר קושיה בדבר מטרת שילובה ותרומתה למזמור. עיון בשאלה הזו מעלה שבהיותה ביטוי יחיד המתאר את יחסו של האדם אל האלהים, היא המפתח ליישוב המחלוקת שבין שתי העמדות.
—–הקריאה "ה' אֲדנֵינוּ" שבה פונה המשורר אל האלהים מביעה כניעה והכרה בעליונות ה' וריבונותו, ועל כן הענותו של האלהים לקוראים בשמו, אינה 'הפעלה' שרירותית של ה' בידי 'אֱנוֹשׁ', אלא מחווה של חסד שעושה האדון עם עבדו השרוי במצוקה. יוצא מכך שתשומת הלב שמפנה ה' כלפי האדם לא רק שאינה גורעת מכבודו ועליונותו, אלא מעידה שבצד גדולתו המתגלה בבריאה הוא גם שליט נדיב ורב חסד כלפי ברואיו. מאחר שכך הקושיה "מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ" מאבדת את עוקצה, ואיתה גם שאר דברי הבקורת בפסוקים ד-ט.
6. מדוע מסתפק פסוק י בציטוט חלקי של פסוק ב
—–ההכרה שתכלית המזמור היא יישוב המחלוקת בדבר יחסי האלהים והאדם על ידי הצגת הקשר הדו סטרי שביניהם, מבהירה מדוע פסוק י לא חוזר על חלקו האחרון של פסוק ב. שני חלקיו הראשונים של פסוק ב המצוטטים בפסוק י מיישבים את הקושיה בכך שהם משקפים את היחסים ההדדיים שבין האדם ואלהים. מצד אחד הקריאה "ה' אֲדנֵינוּ" מביעה את כניעתו של האדם מול רוממות האל, ומצד שני ב"מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ", מתואר החסד שעושה האלהים עם האדם, ואילו חלקו האחרון של פסוק ב שהוא משפט זיקה המפאר את "ה' אֲדנֵינוּ" בעולם העליון, אינו תורם ליחסי האדם והאל בארץ ואינו נדרש בהקשר הזה.
—–לסיכום, נראה שהמשורר שהיה עד לפולמוס בדבר יחסי האלהים והאדם, ביקש באמצעות ההצהרה הפותחת "ה' אֲדנֵינוּ" לבטל מראש את תוקפה של הטענה שההשגחה האלהית על האדם פוגמת ברוממות ה'. מנקודת מבט זו, התופעה המתוארת ב"מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ" לא רק שאינה פוגמת ברום מעמדו של ה', אלא מעמיקה ומרחיבה את ההערצה כלפיו, גם מתוך התבוננות בנפלאות הבריאה וגם בהיותו שליט נדיב הגומל חסד לעבדו הנאמן הזקוק לעזרתו.
_________________________________________________________________________________
25. כך אומר רד"ק: 'שב עוד להודות כאשר כלה לספר החסד שעשה לאדם והיכלת שנתן לו על הכל…',לעיל הערה 9, עמ' כו; דעה דומה מציג גם קלנר, לעיל הערה 3.
26. אברהמס מסביר שחלקו האחרון של הפסוק מתאר את גדולת ה' בשמים, בעוד שהאדם מכיר את גדולת אלהים ממקום חיותו בארץ, לעיל הערה 4; לעומת זאת חכם אומר שפסוק י לא חוזר על פסוק ב בשלמותו, מאחר שגדולת ה' בשמים המתוארת בסופו של הפסוק, שווה לגדולתו בארץ המתוארת בחלקו הראשון, ומיותר לחזור על רעיון זה שנית. לעיל הערה 5, עמ' לב.